המחטף הקוריאני: כך גנבו הסובייטים את המטוס הכי מתקדם של ארה"ב

שלום, כאן הקברניט; כל מלחמה היא מירוץ - מי יכה ראשון בנכסים האסטרטגיים של היריב, מי יפרוץ קדימה, מי ייטול את היוזמה מידי האויב וישפד אותו על קרני הדילמה. ולכן, קריטי להפתיע את היריב, ולא להיות מופתע בעצמך. היום אספר לכם על מה קורה כשהאויב שולף מערכת נשק כל כך מפתיעה, שאין ברירה אלא להסתכן ולהניח ולחטוף אחת.

סיפורנו מתחיל במלחמת קוריאה. היה זה העימות העולמי הגדול ראשון אחרי מלחמת העולם השנייה, והזדמנות פז עבור ארה"ב ובריה"מ לגלות מה שווים הטייסים והמטוסים שלהן בעימות ישיר. בעצם, חצי-ישיר; סטאלין בחר לספק לצפון קוריאה הקומוניסטית את מטוסי הקרב הכי טובים שלו, שנצבעו בצבעים מקומיים ואמנם הוטסו בידי טייסים רוסים אך לבשו מדים קוריאניים. זאת, כדי שארה"ב לא תוכל להאשים את בריה"מ בלחימה נגדה ולהתניע מלחמת עולם שלישית.

מטוס F80 אמריקאי בהכנה לגיחת הפצצה בקוריאה צילום: USAF

מיג 15 בטיסה. שימו לב לתותח שמתחת לחזית

מנועי סילון, מערכות דלק, חימוש ושאר הדברים שיש במטוסים לא מגיבים היטב למפגש עם פגז נפיץ שעושה חור בגודל כדור טניס; המיג 15 היה מסוגל לחסל כל יריב בפגיעות בודדות. והוא גם עשה זאת; טייסי בריה"מ ושותפיהם הצפון קוריאנים הפילו בעזרתו מאות מטוסים אמריקאיים.

מבנה מיג 15 באוויר צילום: theboresight

חלוץ נבחרת ארה"ב היה ה-F86 סייבר (Sabre, חרב פרשים) של חברת נורת' אמריקן. על הנייר, הוא היה מתקדם בהרבה מהמיג 15, עם מנוע חזק יותר, מערכות שנועדו להוריד עומס מהטייס ועוד. אבל המיג,היה שקול ליריבו; הסייבר היה טיפה יותר מהיר וגם תפקד טוב יותר בגובה נמוך וצלל יותר מהר, בעוד המיג טיפס מהר יותר ופשוט היה זריז בהרבה - מה שנתן יתרון בקרב אוויר הדוק.

מיג 15 ומאחוריו F86 סייבר צילום: שאטרסטוק

בשטח, המיג היה אתגר שהאמריקאים התקשו לפצח; למשל, המטוס הרוסי היה מסוגל לטוס גבוה יותר ופשוט לעבור מעל לסייברים כדי להתחמק מהם. כמו כן, החימוש של הסייבר נשען על שישה מקלעי 0.5 אינץ' מדגם M2 - מקלעים ממלחמת העולם השנייה בעלי טווח ואפקט נזק מוגבלים. המיג 15 היה בעל שלד שלא התפרק בקלות, ולא פעם נדהמו טייסי ארה"ב כשמילאו מיג 15 בחורים וראו איך הוא ממשיך לטוס ולהילחם.

מימין: מיג 15 שספג יותר מעשר פגיעות ממקלעי סייבר ונחת בשלום. משמאל: סייבר שחטף פגז מיג בודד צילום: USAF

יותר מהזוויות, התחרפנו הסובייטים מהטווחים: למקלע ה-M2 של הסייבר יש טווח יעיל של 1,800 מ'; אבל זהו נתון יבש שלא משקלל את היכולת של הטייס לראות היטב את המטרה, תנאי הירי וכולי כך שעקרונית, ירי במקלעים כאלה יש לבצע מטווח של פחות מ-400 מ'. וטייסי הסייבר? פתחו באש מ-1,800 מ' והסובייטים דפקו את הראש בקיר; איך, איך הצליחו האמריקאים להשחיל כדורים במיגים מכזה מרחק פעם אחר פעם? לסייבר היה משהו שאיפשר דיוק על-אנושי. והרוסים החליטו להשיג אותו ויהי מה.

סייבר פותח באש צילום: RCAF

לסובייטים לא היה מבצע מיוחד, אלא פקודת שגרה לטייסים: בכל היתקלות עם סייברים יש לשאוף לחסל אותם כי הלו, בשביל זה שלחנו אתכם לקוריאה - אבל אם סייבר נפגע ומתחיל לברוח, יש לעקוב אחריו. למטוס פגוע קשה לתמרן, ולכן יהיה קל יותר לפגוע בו פעם-פעמיים ככה, ולאלץ את הטייס להנמיך ולנטוש. אם אפשר, הבריחו אותו לכיוון בו יש כוחות ידידותיים.

מבנה סייברים במשימה צילום: USAF

בשישי באוקטובר 1951 נתקל מבנה סייברים במבנה מיג 15; לרוע מזלם של האמריקאים, היריבים היו מיחידה 324, בה אלופי הפלות מנוסים רבים. בהתאם, הונסו הסייברים ואחד מהם - מטוסו של סגן ביל גארט - אף פלט עשן שחור ממנועו. הוא דיווח על הפגיעה ומיד הורו לו לשוב לבסיס או לפחות, לנטוש אותו בשטח ידידתי; האמריקאים ידעו היטב שהרוסים מתים להשיג סייבר, ושאם אחד יגיע לידי צפון קוריאה, יועבר אליהם במהרה.

אבל לגארט לא היה מזל: בעודו מתקדם דרומה, נתקל במבנה מיגים נוסף שהיה בפטרול. מפקד מבנה המיגים, קפטן קונסטנטין שברסטוב, קלט אותו - ובמקום לשלוח את גארט לעולם הבא, החליט להביא לסטאלין סייבר במתנה.

סייבר מעל לשטח צפון קוריאה צילום: שאטרסטוק

המטוס של גארט על הקרקע צילום: acepilots

כוח אמריקאי מגוון המריא מיד למשימה: מטוס חילוץ שנועד לאסוף את גארט, מטוסי תקיפה שנועדו להפציץ את הסייבר ולפרקו לגורמים, ומטוסי קרב שנועדו לאבטח את האחרים. כשהגיעו, זכו לקבלת פנים נפיצה: מיגים עטו על מטוסי התקיפה וחוררו אותם, בעוד הסייברים מצליחים להדוף אותם ולהגן על מטוס החילוץ. שבעה מיגים אבדו בקרב הזה, ומר גארט נאסף בנס, בעוד פגזים מתפוצצים מימינו ומשמאלו.

איור הקרב לחילוצו של גארט צילום: topwar

הסובייטים שיגרו בינתיים כוח חילוץ שהורכב מלוחמי עילית שמלווים כ-500 עובדי כפייה סינים. הם הצליחו להגיע לסייבר ועד מהרה פורק והועמס בחלקים על משאיות. כשיצאה השיירה לדרך בארבע בבוקר, לא הצליחו האמריקאים למצוא אותה; מזג האוויר היה סוער מדי, עם עננות נמוכה. בייאושם, שלחו ספינות מערכה עצומות להפציץ את כל קו החוף, ללא תועלת.

שיירת משאיות בצפון קוריאה צילום: AWM

בינתיים, הוסתרה השיירה האמיתית במנהרת רכבת, כדי לא לאפשר זיהוי מן האוויר. תוכנן נתיב תנועה שנשען על מנהרות רכבת כל הדרך צפונה, והמשאיות יצאו לדרך. אחר הצהרים זיהו אותן מפציצי B26 ועטו עליהן באש רקטות, שהחטיאה. השיירה הגיעה למחרת לעיר אנדונג שסמוכה לגבול צפון קוריאה-סין; האמריקאים נכשלו, והיה זה רק עניין של זמן עד שיגיע הסייבר לרוסיה.

מטוס B26 חמוש ברקטות צילום: USAF

עוד בדרך למוסקבה, דיווחו קצינים מהשטח שיש משהו מאוד מוזר באף של הסייבר, משהו שלא סביר שיהיה שם. כשהגיע המטוס לידי המהנדסים בבסיס זוקובסקי שבקרבת מוסקבה, פורק לרכיביו ואז התגלה הסוד: הסייבר באמת העניק לטייסים שלו יתרון על אנושי. לכל מטוסי התקופה היו כוונות ג'ירוסקופיות, כאלה שמשקללות את כיוון התנועה שלהם ואת מסלול הפגזים תוך התחשבות בכמה גובה מאבד פגז במעופו. כך, היו הטייסים יכולים לכוון בסיוע עזר מכני, ולא רק על בסיס החושים והניסיון שלהם.

לסייבר היה אס בשרוול: כוונת בשם AN/APG30, שנעזרה באנטנת מכ"מ. היה זה מכ"מ פצפון וחלש, אך רגיש דיו כדי להוסיף לחישובי הכוונת את אלמנט מרחק המטרה. כך הצליחו טייסי סייברים לקלוע בול גם ממרחק רב.

תמונות מצלמת ירי של מטוס סייבר, שמתעדות הפלת מיג 15 צילום: USAF

ולכן, אם יתבצע שינוי דרמטי בדפוס הטיסה של המטרה (צלילה חדה, למשל), יתקשה המכ"מ להציג נתון מדויק וטייס הסייבר יצטרך למצוא מטרה אחרת, ובזמן זה יהיה חשוף לאש מהמטוס שצלל, או ממבנה אחר. כך ניתן לצמצם את יעילות הכוונת ע"י פיצול רביעיות מיגים לזוגות - כשאחד סוגר טווח אל הסייברים והשני צולל ובא לקטוף אותם מלמטה, למשל. לא סתם אומרים שכל שנייה קובעת בקרב אוויר.

הסוד נמצא באף. סייבר מן החזית צילום: (Tim Felce (CC BY-SA 2.0