חיוך מסויט: הסרט ”הג’וקר” מעורר צמרמורת בצופיו

ההפתעה הגדולה ב”ג’וקר” אינה העובדה שאת הסרט העגום, המעיק והמטריד הזה ביים טוד פיליפס, שמוכר בעיקר כבמאי קומדיות (ובראשן “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס” ושני סרטי ההמשך המצליחים שלו); ואינה העובדה שהוא זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה, הישג חסר תקדים לסרט הוליוודי מז’אנר גיבורי־העל.

הדבר המשמעותי בסרט הוא העוצמה והאפקטיביות שלו והאופן שבו הסרט הזה זוחל לצופיו מתחת לעור.

יש משהו פסיכופתולוגי בטירוף של הסרט עצמו שלא רק מתבונן בתהליך הקריסה הנפשית של הדמות הראשית שלו, ששוקעת לתוך מצב של אי־שפיות סוציופתית, אלא גם מלווה ומלבה אותו. האופן המבהיל שבו מגלם חואקין פיניקס את ארתור פלק, שמאבד את דעתו והופך לג’וקר, והאופן המרשים ומעורר הפלצות שבו פיליפס מעצב ומצלם את ההידרדרות הזאת — הופך אותה לספקטקל מבעית.

אלה הופכים את “ג’וקר” לסרט ש־80% ממנו, אולי למעט 20 הדקות האחרונות החלשות יותר, הוא בראש וראשונה חוויה קולנועית מצמררת. תרומה רבה לכך היא בזכות הפסקול שהלחינה הצ’לנית האיסלנדית הילדור גודנדוטיר (“צ’רנוביל”) שמצליחה לתרגם הפרעה נפשית לצלילים.

המנטליות שיצרה סרט כמו “ג'וקר" מעלה דמויות כמו טראמפ, פוטין ובולסנרו: שליטים שנדמה שהתפקיד שהוטל עליהם מצד הבוחרים הוא לזרוע הרס צילום: איי פי

הג’וקר הוא אחד הנבלים המבריקים ביקום של באטמן, האזרח מספר אחת של בית המשוגעים ארקהם (בגותהם סיטי לא קוראים לזה בית חולים לחולי נפש) והאויב מספר אחת של העיר. ג’ק ניקולסון גילם אותו בסרט של טים ברטון, הית לדג’ר גילם אותו בסרט של כריסטופר נולן (וזכה עליו באוסקר לאחר מותו), מארק המיל דיבב אותו בסדרה המצוירת ובמשחקי המחשב, ועכשיו תורו של פיניקס להיכנס לדמות הזאת, שאולי נראית מוקיונית מבחוץ, אבל ללא ספק יש בה משהו שמשבש את מוחם של השחקנים שגילמו אותה.

פיליפס ואנשי אולפני וורנר מיישרים בסרט הזה קו עם הטרנד הנוכחי לספר את סיפורם של הנבלים. זו עדות לתקופה שבה אנו חיים, שבה גיבורי־על כבר לא נחשבים גיבורים, אלא דמויות כוחניות שמביאות הרס יותר מצדק, והנבלים הם קורבנות, אלה שספגו את זעם הגיבורים והקהל, מבלי שמישהו ינסה להבין את מניעיהם ומצוקותיהם.

כל היסודות הבסיסיים של טוב ורע נבחנים מחדש בתרבות, בעיקר האמריקאית, שלא מסוגלת יותר להכיל, כך נדמה, ערכים אבסולוטיים. הכל יחסי. קשה שלא להעלות על הדעת שהמנטליות שיצרה סרט כמו “ג’וקר” והופכת אותו ללהיט היא אותה אחת שמעלה דמויות כמו דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן וז’איר בולסנרו לשלטון: שליטים שנדמה שהתפקיד העיקרי שהוטל עליהם מצד הבוחרים הוא לזרוע הרס וכאוס במערכות השלטון המסורתיות.

“ג’וקר” הוא ביקורת ותמרור אזהרה מפני המציאות הזאת, אבל הוא גם לחלוטין משתף אתה פעולה. זה סרט שמציג היטב את הקלקול של החברה העכשווית, אבל הוא גם הגפרור שעשוי להצית את חבית אבק השריפה הזאת.

ההברקה של פיליפס בסרט, בו הוא משכתב לחלוטין את סיפור המקור של הג’וקר כפי שהיכרנו אותו קודם, היא בכך שהוא מעגן את הדמות של ג’וקר לתוך מסורת קולנועית מבוססת, מתוך רמיזה שהדיון הזה, של ההזדהות עם הרע והרצחני, עתיק כמו הקולנוע עצמו. נוכחותו של רוברט דה נירו כמנחה תוכנית אירוח אינה אקראית: דה נירו עצמו גילם לא פעם פסיכופט כזה. פעם אחת ב”מלך הקומדיה”; ופעם שנייה ב”נהג מונית”.

שני הסרטים של מרטין סקורסזה מקופלים יפה לתוך “ג’וקר”, שמציג את הדמות הראשית כמין קולאז’ של טראוויס ביקל (מ”נהג מונית”), נורמן בייטס (מ”פסיכו”) ואלכס דה־לארג’ (מ“התפוז המכאני”). דמויות שאילצו אותנו להישיר מבט אל פסיכופטים, לחבב אותם, ולהיכנס לראש שלהם.

פיליפס אמנם התרחק מסרטי קומדיה אבל גם להיטיו המוקדמים עסקו במציאות של כאוס, וברנדומליות ששולטת בחיי הדמויות. כשהוא עוסק בסרט הנושק לאימה ולמותחן פסיכולוגי, תפיסת העולם הזאת מקבל תפנית ניהיליסטית מבהילה. סרטו לא רק מציג איך פסיכופט כמו ג’וקר נוצר, אלא מוציא אותנו מהאולם בתחושה שהוא לגמרי לא לבד בטירוף שלו.