טרויה, גרסת הבמאי: עודד קוטלר חוזר לפסטיבל עכו לראשונה כמשתתף

לפני 40 שנה נמנה השחקן והבמאי עודד קוטלר עם מייסדי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר מתוך רצון לתת במה לרוח יצירתית צעירה שתטלטל את התיאטרון הישראלי.

במשך כמה שנים אף שימש כמנהל ויושב ראש בהתנדבות, והשנה הוא חוזר אליו בפעם הראשונה כמשתתף. הפסטיבל יתקיים בחול המועד סוכות (14-17.10) בעיר העתיקה. “במינהל התרבות נכנעו בזמנו לנדנודים שלי כי התעקשתי שזה משהו שחסר בתיאטרון הישראלי”, מספר קוטלר. “וכבר מהפסטיבל הראשון היתה היענות אדירה גם מצד היוצרים וגם מצד הקהל”.

עכו צילום: דוד הכהן

כששמע שמתוכנן אירוע מיוחד לציון חגיגות ה־40, שלח קוטלר את המחזה “הקללה” שכתב בעקבות שלושה מחזות של גדולי המחזאים ביוון העתיקה: “אגממנון” מאת אייסכילוס, “אלקטרה” מאת סופוקלס ו”איפגניה באוליס” מאת אוריפידס.

המחזה מתכתב עם שאלות רלבנטיות לשלטון ומנהיגות בימינו, קווים אדומים בניהול דמוקרטיה, ומלחמות מיותרות כמו מלחמת טרויה.

ההצגה תעלה מחוץ למסגרת התחרות. “את השלד העלילתי על ההידרדרות הפטאלית של משפחת המלוכה היוונית לקחתי מהיוונים, אבל המחזה כתוב עם מיקוד ומשמעויות אחרות. מדינה שלמה מגייסת את כל לוחמיה כדי להחזיר את אשתו הבוגדנית של מלך ספרטה. זה שימוש אידיוטי של מנהיגים בצבא כברכושם הפרטי, מדובר בהשמדת העם הטרויאני.

באמצעות הטקסטים ההם קוטלר מנסה לחדד את הבנת המציאות שבה אנו חיים. “תיאטרון לא בנוי להיות מסגרת מוזיאלית, ואם במאי לוקח היום מחזה קלאסי לידיים, הוא עושה את זה מנקודת מבט של 2019. אי אפשר להציג היום מחזה יווני כמו ביוון, אין שום תיעוד למה שהיה שם, יש רק תרגומים נפלאים של אהרון שבתאי ושמעון בוזגלו. מה שכן יודעים, זה שהגדולים האלה כתבו על המנהיגים שלהם שהיו חלקם אנשים וחלקם אלים.

קוטלר. גייס חלק מהתקציב בהדסטארט צילום: אוראל כהן

יש פה גם עניין של הליכה בעקבות אמונה דתית. זו העלילה של מלחמת טרויה עם מודעות של 2019, אנשים שיוצאים למלחמה ומקריבים את היקר להם מכל, בשעה שיכלו להגיע לפתרון”.

בהצגה משתתפים 11 שחקנים, בהם נינה קוטלר בתו, והשאר שחקני הסטודיו שהקים עם אמנון מסקין ז”ל בשנות השישים וחודש לאחרונה. “זה ‘חדר כושר’ לשחקנים שיוכלו לבוא, לעבוד ולחדש את עצמם והכל ללא תשלום”. כדי להעלות את ההפקה נדרש סכום של כ־250 אלף שקל, לשם כך נדרש קוטלר בעצמו לגייס כספים. ראש עיריית עכו הקציב כ־80 אלף שקל, חברת סנו תמכה, מפעל הפיס, אנשים פרטיים, והשאר דרך גיוס המונים בהדסטארט. “מי שתורמים ללא לאות והגבלה אלה השחקנים והיוצרים שעובדים כמעט בחינם וזה שווה ערך כסף”, מדגיש קוטלר.

בגיל 82 הוא לא נח לרגע. הוא כותב מגיל צעיר ובשלב מסוים עבר לתיאטרון והניח הכל במגירה. בימים אלה הוא בשלבים האחרונים של הוצאת רומן ראשון פרי עטו “הנסיעה - יומן אישי מאת דייב סגל” (הוצאת פרדס), בהמשך הוא מתכנן להוציא ספר סיפורים קצרים. בנוסף כתב שני מחזות, “ואז באמצע הארוחה” ו”הסוכן המסור” עם העיתונאית והסופרת נעמי לויצקי על מגעים בין השב”כ לסוכן פלסטיני.

“מחזות פוליטיים עוסקים בנושא הישראלי־פלסטיני, ולכן אני מצפה שאף תיאטרון לא ירצה להציג אותם, אלא אם אני אעשה מזה מיוזיקל רועש או רוק פרוע. אפילו את הקלאסיקה המודרנית, שהיא הלחם והחמאה של התיאטרון, כבר כמעט לא מציגים. היום זה או מחזות מקוריים, או מיוזיקל אחרי מיוזיקל”.

אתה מודאג?

“מאוד מאוד מאוד. לא על עצמי כי אני כבר חצי רגל שם, אבל הילדים והנכדים. אלוהים אדירים, אני כואב כאב פיזי בכל פעם שאני פוגש את נכדיי וחושב מה יהיה איתם, אף אחד לא מבטיח להם שום דבר, אף אחד לא אומר במסע הבחירות שלו שהוא מקווה שנצליח להביא שלום עם הפלסטינים, כי אף אחד לא באמת רוצה את זה.

"אנחנו עם מפוצל שמי שעומד בראשו גורם לעוד פיצולים ושסעים. עם זאת, אני אחד האוהבים הגדולים של הארץ הזו בגלל הנופים, מזג האוויר, האנשים, האמנים, המדענים, אפילו את האקליפטוסים אני אוהב. אני נהנה לנסוע בגליל, וכשאני מגיע לירושלים אני אומר: ‘מה אנחנו רוצים? למה אנחנו מחליטים להקדיש את חיינו למלחמות והרס?”.