ביקורת סרט: לרחף בחלל עם בראד פיט

"אד אסטרה" - "עד הכוכבים" בלטינית, ולא סרט על איש בשם אד - משווק כסרט המדע הבדיוני (מד”ב) של בראד פיט, והוא אכן כזה. אבל כדי לכייל ציפיות לקראתו, צריך לשים לב שזהו למעשה סרט המד"ב הראשון של הבמאי ג'יימס גריי. סרט מד"ב הוליוודי עשוי לגרום לנו לצפות לאפקטים, אקשן והרפתקאות, אבל עם גריי בתפקיד הבמאי והתסריטאי עלינו לצפות מראש ליצירה אטית ומהורהרת יותר, שבה הסיפור אינו העיקר.

בראד פיט ב“אד אסטרה”. מסע פיוטי ומהורהר בחלל צילום: 20th Century Fox ©

גריי, יהודי ניו־יורקי עם שורשים אוקראיניים, הוא במאי מרתק שעובד בקצב מתון. שלושת סרטיו הראשונים - "אודסה הקטנה", "רחובות מושחתים" ו"הלילה הוא שלנו" - היו סרטי פשע שמוקמו בעולם המאפיה הרוסית בברוקלין. שלושתם הציגו יפה את כישרונו של גריי לעשות סרטים אמריקאיים שנראים צרפתיים. כלומר, גריי לא מתעכב על הסיפור, אלא על הטקסטורה שלו.

העלילות שלו הן כמו ראשי פרקים של סרטי ז'אנר שכבר קיימים על המדף, אבל הוא מתבונן בהן מנקודת מבט ייחודית משלו, עם בחירות לא שגרתיות באופן שבו הוא ממסגר את הגיבור וההתרחשות סביבו. האופן שבו הוא מצלם את ההתרחשות משמעותי יותר מההתרחשות עצמה.

החיבה של גריי למופשט ולפיוטי אינה מהחומר שממנו בנויים שוברי קופות, אבל הוא מאותם סרטים שעובדים כמו אינפוזיה: מטפטפים את עצמם באטיות לתוך הוורידים וממשיכים ללכת עם הצופה ימים אחר כך. דמיינו סרט חלל שבו עיקר המסע מתרחש בראשו, תודעתו ונפשו של הגיבור, ולא באירועים החיצוניים שקורים לו בדרך.

שניים מהמוטיבים הבולטים בסרטים של גריי מקבלים כאן את התפקיד הראשי: אבהות והגירה. גריי, שהזניק את הקריירה הבינלאומית של מוני מושונוב בסרטים "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות", מלהק הפעם את טומי לי ג'ונס בתפקיד האב שיצא למשימה בחלל ממנה לא חזר. 30 שנה אחר כך, עם קבלת איתות חיים ממשימתו הסודית, יוצא בנו (בגילומו של פיט) למסע משלו אל קצה מערכת השמש כדי לחפש אותו.

לחפש את אבא בשמים, לתהות האם יש אי שם בחוץ משהו נוסף ולא ידוע, להתמודד עם החיים, עם המוות ועם הבדידות, ולהגיע למסקנה שאין עוד מלבדו בכל היקום הריק הזה. זה היסוד למסע הזה שגריי מעמיס עליו לא מעט מחשבות תיאולוגיות. ובתוך כל זה, מסעו של אדם בין תחנות ומקומות, שבהם עליו לעבור הסתגלות ולהתמודד עם זרותו.

גריי, שתמיד עובד עם הצלמים המשובחים ביותר, שם דגש על מראה הסרט יותר מאשר על המתרחש בו. העלילה המתרחשת בעתיד הקרוב מציגה את מסעו של הגיבור מכדור הארץ אל נפטון, עם תחנות על הירח ומאדים, ועוסקת בכך שהמסע אל החלל כרוך בטירוף. רק המטורפים יוצאים למסע, ומי שלא מטורף, לוקה בטירוף אי שם בדרך.

חובבי מד"ב עשויים להתאכזב מכך שגריי לא משקיע מאמץ־יתר בכתיבת עלילה העונה לחוקי הז'אנר. הוא אמנם מסמן אותה עם רצף של אירועים אלימים שאיתם מתמודד הגיבור במסעו, אבל על כולם אנחנו מתבוננים במרחק ואף אחד מהם לא הופך את "אד אסטרה" לסרט אימה ואקשן בחלל. בידיו של במאי אחר זה הכיוון שהסרט היה יכול לשייט אליו, ואולי כך לזכות להצלחה מסחרית גבוהה יותר. אבל שיתוף הפעולה של גריי עם הצלם הויט ואן הויטמה הופך את "אד אסטרה" לסרט שמקבע את עצמו לתוך נקודת המבט המנותקת והמנוכרת של הגיבור.

אם תתמסרו לוויזואליה של הסרט, "אד אסטרה" יהפוך למסע מדיטטיבי ויפה, סמלי יותר מאשר קונקרטי, שממשיך להציג את גריי כיוצר מרתק שמפרק בעדינות את הז'אנרים ההוליוודיים - בתחילת דרכו הוא הפך את סרטי הגנגסטרים לפיוט, ועכשיו הוא מביט במבט חולמני ומהורהר גם בחלל החיצון.