שחוקים, הדור הבא: איך הפכה שחיקה בעבודה למגיפה של הצעירים

הם מרגישים משותקים מול משימות ומטלות שנראות פשוטות כמו לשלוח אימייל, לקבוע תור לרופא או לקנות מצרכים. הם יודעים שהמשימות האלה לא ידרשו הרבה מאמץ והן למעשה הכרחיות עבורם, אבל הם פשוט לא מסוגלים למצוא את המוטיבציה לבצע אותן. כשהם מנסים להירגע או לנוח הם מיד חשים אשמה. הם מרגישים שהם צריכים לעבוד כל הזמן וכאשר הם נחים הם למעשה נכשלים בחיים. זה גורם להם להתעורר באמצע הלילה כדי להשיב למיילים או להגיב להודעות ברשתות החברתיות.

הדור הצעיר שחוק. שחיקה בעבודה הוכרה השנה כגורם לתחלואה על ידי ארגון הבריאות העולמי ומסתבר שמדובר בתופעה שהפכה למגיפה של ממש. 41% מהישראלים מרגישים שחוקים בעבודה ורבים מהם אינם מרוצים מהמקצוע שבו הם עוסקים, כך עולה מסקר שבוצע על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה עבור "קרן מעגלים". לפי סקר של גאלופ בארה"ב 23% מהעובדים מרגישים שחיקה בעבודה כל הזמן או לעתים קרובות בעוד ש-44% חשים שחיקה מדי פעם.

לשחיקה יש קשר הפוך לוותק וגיל צילום: שאטרסטוק

בתוך כל השחיקה הזאת הצעירים סובלים יותר. בישראל ,ככל שאנשים הם צעירים יותר הם מדווחים על רמת שחיקה גבוהה יותר. רמת השחיקה גם עומדת ביחס הפוך לוותק. "אנחנו בדרך כלל סבורים ההיפך – שככל שאדם נשאר יותר זמן במקום העבודה הוא שחוק יותר – אבל רואים קשר הפוך בין שחיקה גם לוותק וגם לגיל", אומרת פרופ' שרון טוקר, חוקרת ומומחית בינלאומית לנושאי לחץ ושחיקה בעבודה, הפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב.

את הקשר ההפוך בין גיל וותק לדיווח על שחיקה בעבודה זיהתה טוקר בשני בסיסי נתונים מאוד גדולים בישראל. הראשון הוא של עובדים שממלאים שאלון סקר תקופתי, עובדים שהם בריאים באופן כללי, ושם בקהל של 20 אלף ישראלים רואים ירידה בדיווחים על שחיקה עם העלייה בוותק ובגיל. כמו כן, במדגם של 46 אלף עובדים במערכת הבריאות בישראל, שרבים מהם הם עובדים צעירים רואים גם כן תופעה דומה. הסטאז'רים והמתמחים מדווחים על שחיקה יותר מהעובדים הבכירים והמבוגרים.

פרופ' שרון טוקר צילום: יח"צ

השיח על תופעת השחיקה בדור ה-Y התעורר בעקבות מאמר ויראלי בבאזזפיד שכתבה אן הלן פיטרסן בו היא מתארת כיצד הפכו המילניאלס לדור השחוק. היא טוענת שאחת מהתופעות המאפיינות את השחיקה של דור ה-Y - החשוף ללחצים בלתי פוסקים להיות עובדים מושלמים, להיות זמינים כל הזמן ולעמוד בקשיים הכלכליים בהם הם נתונים באמצעות עבודה סביב השעון - היא "שיתוק מטלות" – מצב שבו מרגישים חוסר יכולת לבצע אפילו מטלות קטנות כמו ללכת לבנק, להחזיר בגד שקניתם אונליין או לשלוח מייל.

"אף אחת מהמשימות האלה לא הייתה קשה. זה לא שבשאר האספקטים של חיי לא תפקדתי. אבל כאשר היה מדובר בדברים השגרתיים, עם החשיבות הבינונית, הדברים שלא יהפכו את העבודה שלי לטובה או קלה יותר, פשוט נמנעתי מהם", היא כתבה. "ככל שניסיתי לפתור את השיתוק מטלות שלי כך החלו יותר סימפטומים של שחיקה ממשית להופיע...זה לא לא מוגבל לעובדים בסביבות מלחיצות במיוחד. זה לא מצב זמני. זה המצב של דור המילניאלס".

המאמר של פיטרסון עורר תגובות נרחבות, כולל כתבות ב-BBC בהן תיארו צעירים כיצד הם חווים את שחיקת דור המילניאלס. חלק מהתגובות היו זועמות וכינו את הצעירים מפונקים או שהציעו להם פשוט להפסיק לעבוד כל כך הרבה שעות. אחת התגובות שקיבלתי בעת הכנת כתבה זו היא "איך הם שחוקים? הם לא עובדים!" . אבל התופעה של שחיקה בקרב דור ה-Y היא אמיתית. מחקר שפורסם ביולי בארה"ב על ידי המרכז הפסיכיאטרי יילובריק מצא שמחצית מבני דור המילניום חוו שחיקה או תשישות מנטאלית כאשר כ-75% מהם מייחסים אותה לעבודה. טוקר מציינת שבנוסף ליחס ההפוך בין דיווחים על שחיקה לוותק וגיל, ניתן לראות בנתונים של ה-OECD והלמ"ס תופעה הפוכה בדיווח על רגשות חיוביים. ככל שאדם מבוגר יותר הסיכוי שהוא ידווח על רגשות חיוביים או על אושר – עולה.

מה זו בעצם שחיקה

שחיקה מוגדרת בכמה דרכים שהמשותף להן הוא אלמנט של תשישות. מדובר בתשישות פיזית – הרגשת עייפות, אין אנרגיה, קשה לקום בבוקר; תשישות קוגנטיבית – החשיבה לא בהירה ולא שוטפת, הזיכרון נפגע, מעין הפרעת קשב שמתעוררת שוב ושוב; וגם תשישות בינאישית – אין כוח להפגין חום לאנשים, יש רצון להתרחק, להיסגר.

"התסמונת הזאת, שמלווה גם בירידה בהישגים אישיים, מאפיינת אדם שהיה חשוף שוב ושוב לגורמי לחץ, חווה אותם כמאוד מאיימים על המשאבים שלו, על מה שחשוב לו", מסבירה טוקר.

בעוד שלשחיקה אין הגדרה מאוד ברורה או ניבוי ואבחון ברור כפי שיש לדיכאון, יש לה היבטים פיזיולוגיים. ניתן למדוד אותה באמצעות שאלון אבל יש הרבה אלמנטים סובייקטיביים – כלומר קשה להגדיר אם אדם שחוק או לא. עם זאת, אצל אנשים שמדווחים על שחיקה רואים גם סממנים של לחץ ברמה הפיזית – יותר הורמוני לחץ, ירידה קוגנטיבית במהירות שליפה, דיוק, זיכרון וכן ברמה הבינאישית – התנהגויות שמכונות "התנהגויות נסיגה". אותם אנשים נמנעים ממגע, מתבודדים יותר ומשתדלים לא להגיע למקום שמלחיץ אותם, מה שמתבטא בסביבת העבודה באיחורים, היעדרויות ובסופו של דבר – עזיבה.

"שיתוק המטלות" אליו מתייחסת פיטרסן ייראה מוכר בוודאי לרבים והוא קשור קשר הדוק לשחיקה שמקורה בעבודה. "שחיקה פוגעת בהרבה מאוד מימדים. כאשר במקום העבודה נאלצים להוציא המון אנרגיה - גם קוגנטיבית, גם פיס-זית וגם בינאישית, מגיעים הביתה מרוקנים וגם הפעולות הפשוטות ביותר הופכות להיות מאוד קשות", מסבירה טוקר. "זה דומה לדיכאון, והקשר בין דיכאון לשחיקה הוא חזק, כי אנשים שחווים דיכאון מתארים תחושה של התנהלות איטית, כשפתאום מתנועעים לאט מהרגיל, מדברים לאט, לא מצליחים להפעיל את הגוף כמו שרגילים. גם דברים שאמורים לעזור לאדם, לקדם אותו במישור האישי – פתאום לא נשארים לו משאבים כדי לעשות אותם. גם בשחיקה, יש גבול לכמות האנרגיה שלנו והעבודה מכלה במידה מסוימת את המשאבים האלה".

חופשה לא עוזרת. גם לא מדיטציה של 10 דקות ביום צילום: שאטרסטוק

למה הצעירים כל כך שחוקים?

כאשר מדברים על שחיקה בעבודה באופן אינטואיטיבי אנחנו חושבים על עובדים מבוגרים או כאלה שנמצאים שנים רבות באותו מקום עבודה. כיצד ייתכן שצעירים מדווחים על רמה גבוהה יותר של שחיקה מהמבוגרים?

הסבר אחד הוא שהעובדים המבוגרים הם כאלה ששרדו ונשארו הרבה שנים במקום העבודה ולכן הם כנראה גם יותר עמידים לשחיקה. כלומר, מי שסבל משחיקה כבר עזב את העבודה או את שוק העבודה לחלוטין ולכן אותם מבוגרים הנדגמים במחקרים לא מדווחים על שחיקה. 

אבל ישנם הסברים אחרים הקשורים לגורמי לחץ שונים אליהם חשופים אנשים צעירים וגם דפוסי חשיבה מאוד שונים בקרבם, מסבירה טוקר. "למשל הפחד להפסיד (Fear Of Missing Out). הדור הצעיר חשוף להמון הזדמנויות ואופצויות שונות. ההורים אומרים לו שהעולם פתוח בפניו, מערכת החינוך מנסה לומר לו את זה, הפייסבוק, הלינקדאין והאינסטגרם כולם משדרים את המסר – העולם גדול, אם רק תרצה תוכל לממש את כל ההזדמנויות.

כמו כן, קיים דגש רב בעשורים האחרונים על פסיכולוגיה חיובית, כל מה שקשור בהעצמה עצמית, הגשמה להציב לעצמך מטרות ולהשיג אותן. שוק הקואצ'ינג הביא לשפה שלנו הצבת מטרות ויעדים וחתירה מתמדת אליהם. השיח הזה מחלחל אפילו למערכת החינוך למשל בפרויקטים שמבוססים על יעדי למידה ולא רק שינון. קיים כאן דור שגדל מתוך מחשבה והבנה ברורה שהכל פתוח, וכשהוא נתקל פתאום במקום עבודה שבו לא הכל פתוח – לא הקידום לא ההתנסות, ולא היחסים הטובים שאולי הוא דמיין – אז יותר קשה לקבל את המציאות הזאת ומתחילה להתפתח אותה השחיקה".

דפוסי החשיבה של השונים, המתמקדים ב'מה אני מפסיד' מובילים לשחיקה", מסבירה טוקר. תחושת ההפסד באה לידי ביטוי בחשיבה על העבודה שגוזלת ממני זמן ואנרגיה ואת היכולת להיות במקום אחר. בעומסי עבודה שאיני מבין מדוע הם מוטלים עלי מכיוון שאני לא מבין מה יוצא לי מזה. "ככל שדור המילניאלס חושב במונחי הפסד ולא רווח בקונטקסט של העבודה שלו, הפיתוי לעזוב את זה, וההבנה של המחיר שמשלמים הם גדולים יותר".

ואכן, אפשר לראות שעובדים צעירים עוזבים מקומות עבודה יותר מהדורות הקודמים. יש לכך הסברים נוספים אך בני דור ה-Y לא מגיעים למקום עבודה מתוך תקווה להישאר כל החיים, הם רואים במקום העבודה תחנה בדרך ומרגישים שהם צריכים להיתרם מהעבודה ולא רק לתרום מזמנם לארגון בו הם מועסקים.

"לפעמים הם מרגישים שהם קודם צריכים לבוא ולהתנסות ולעשות נטוורקינג וגם לתרום מזמנם למקום העבודה ופעמים רבות המציאות שהם פוגשים היא מאוד שונה. הם פוגשים אנשים מדורות אחרים שהציפיות שלהם שונות. הם אומרים למועמד 'אתה צעיר, אתה חסר ניסיון, בוא תתנסה, בוא תעבוד קשה ורק אם תעבוד קשה תקבל רווח עתידי. אין פה סיפוק מיידי", היא אומרת. "אם הם נאלצים להישאר במקום עבודה כזה, ששונה כל כך מהציפיות שלהם, כי ההשכלה או ההכשרה שלהם לא מתאימה למעבר, אז הם חווים תחושת הפסד משאבים מאוד גדולה וזה מוביל בסופו של דבר לשחיקה".

גורם נוסף ומאוד קריטי וממשי אצל דור ה-Y הוא חוסר היכולת להתנתק. הם חשופים הרבה יותר מבני הדורות הקודמים לזליגה של העבודה הביתה. "יש כאן דור שרגיל להיות זמין כל הזמן. גם לחברים, למשפחה, לעבודה ללימודים, באמצעות הסלולרי. גם כשהם מגיעים הבייתה אין שום הפרדה. זה דור שבעצם לא למד מעולם איך לעשות הפרדה בין הבית לעבודה. כמו שלא היתה הפרדה בין בית הספר לבית מכיוון שממשיכים לתקשר עם החברים מהכיתה, המורים ואפילו ההורים מודעים כל הזמן למה שקורה בכל רגע נתון. ובצבא מגיעים הביתה לרגילה וממשיכים בקבוצת הווטסאפ – כך גם בעולם העבודה ההפרדה מאוד מטושטשת עד בלתי קיימת. כשעובדים כל כך הרבה שעות זה מכלה את כל מאגרי האנרגיה".

הרבה מהמקצועות שקיימים היום מתאפיינים ברמות שחיקה גבוהות

בעבר זיהו חלק מהמקצועות כשוחקים יותר או שוחקים פחות. למשל מקצועות הרפואה נחשבו שוחקים וכך גם מקצועות הדורשים פעילות רפטטיבית כמו פועלים בפס ייצור. החלוקה העדכנית קשורה יותר במאפיינים של העבודה מאשר במקצועות ספציפיים. כך, במקצועות בהם לעובדים יש אינטראקציה מאוד קרובה עם קהל יש שחיקה מאוד גבוהה.

לכמות האנשים איתם יש לעובד אינטראקציה יש השפעה על רמת השחיקה. זו יכולה להיות מוקדנית במוקד שירות לקוחות שעושה שיחות עם עשרות אנשים ביום. זו יכולה להיות רופאת משפחה שתקבל בכל 6 דקות מטופל חדש או מורה בתיכון שמבקרת בכל יום בחמש כיתות עם 40 תלמידים, כלומר פוגשת מאתיים תלמידים בכל יום.

"אנשים שפוגשים הרבה מאוד אנשים אחרים כל יום נדרשים לעשות 'עבודה רגשית' - לעטות מסיכה, לא להראות את הרגשות שלהם לא, לספר את הסיפורים שלהם, אלא להיות מקצועיים. עטיית המסיכה הזאת, בלי יכולת להיות לבד או פשוט לא לתקשר עם אחרים, גובה מחיר מאוד גבוה", אומרת טוקר.

גורם סיכון נוסף לשחיקה הוא רמת אחריות מאוד גבוהה. מקצועות בהם לכל טעות יש משמעות קריטית גם כן נחשבים לשוחקים יותר. זה יכול להיות רופא שכל החלטה שגויה שלו יכולה לגרום לנזק ואף למוות של מטופל; זה יכול להיות פקח טיסה או בוחן תנועה שלכל טעות שלהם יש משמעות קריטית על חיי אדם; או אפילו יועץ השקעות שהמלצה לא נכונה שלו יכולה לגרום לקוח לאבד מאות אלפי שקלים.

מאפיין נוסף של מקצועות שוחקים הוא משימות עמומות – משהו שמאפיין הרבה מאוד מהמקצועות היום. "רוב המקצועות לא מגיעים עם ספר הוראות. אין מקצוע שלמדת, לא היית שוליה של מישהו ולמדת תוך כדי, אלא כללי המשחק משתנים מאוד מהר, במיוחד במקצועות ניהוליים. אנשים לא באמת יודעים מה לעשות בעבודה ואין תמיד את מי לשאול", מסבירה טוקר.

אז מה אפשר לעשות עם שחיקה?

חופשה לא תעזור. גם לא מדיטציה של 10 דקות ביום בעזרת אפליקציה. אנשים שחווים שחיקה לא יכולים פשוט להירגע, או לנוח כדי 'לצאת מזה'. מחקרים הראו שההשפעה של חופשה על רמות הלחץ בעבודה מתפוגגת תוך זמן קצר, בין כמה ימים לכמה שבועות.

אחת הגישות שדוגלת באימון אנשים לעמידות גבוהה יותר על מנת להילחם בשחיקה גם היא יכולה להתגלות כחרב פיפיות. הגישה מבוססת על ההנחה שאנשים יכולים לשפר את הרגלי העבודה שלהם על מנת להימנע משחיקה. עם זאת, במאמר ב-The Conversation טוענת רג'ווינדר סאמרה, חוקרת בריאות מהאוניברסיטה הפתוחה, כי דווקא אנשים בעלי יכולות גבוהות, בריאים בנפשם שנראים חזקים ועמידים הם בסיכון מוגבר לסבול משחיקה. מחקרים קודמים הראו שעובדים שמחים שסובלים פחות מחרדה מועדים יותר לסבול משחיקה בעבודה. יותר מכך, היא טוענת כי הניסיון לגרום לעובדים לפתח עמידות בפני שחיקה עשוי להפוך בעצמו לגורם מלחיץ ובאופן אירוני לגרום לשחיקה.

פתרונות שכן עובדים, ברמה האישית הם שינוי גורמי הלחץ שהאדם חשוף אליהם. בירור עם העובד מה מתוך המשימות שלו בעבודה או בחיים מהווה גורם לחץ משמעותי ואילו שינויים אפשר לעשות כדי להפחית את הלחץ. בתהליכים כאלה הרבה פעמים ממליצים לאנשים לעשות שינוי תעסוקתי או שינוי אישי אחר.

כמו כן, שינוי דפוסי החשיבה, עד כמה חושבים במונחים של הפסד ולא רווח, באמצעות טיפול קוגנטיבי הוכח כיעיל בהפחתת שחיקה. מחקרים הראו גם שלמדיטציה ולמיינדפולנס היה אפקט חיובי אך יש להתייחס אליהם בזהירות. "הנושא של מיינדפולנס הפך למילת קסם אבל רוב רוב המחקרים שמצאו אפקט משמעותי השתמשו בשיטה המקורית שכוללת קורס של שמונה שבועות בו מתקיימים מפגשים של שלוש שעות ועוד 45 דקות תרגול ביום. רוב המקומות שמציעים מיינדפולנס לא ממש עושים את זה ואז הם כביכול מוכרים לארגון משהו שאין לו אסמכתא מדעית מספקת", אומרת טוקר.

ברמה הארגונית היא מציעה למפות עם העובדים מהם גורמי הלחץ שהם חווים – אם הם מרגישים שהתקופה שבה הם נמצאים בארגון עולה להם המון מכיוון שהם לא רוכשים את הנטוורקינג או הכלים שהיו רוצים - אז צריך לעבוד על איך נותנים את ההחזר הזה, איך הופכים את השנתיים-שלוש שהוא נמצא במקום העבודה לתקופה בה הם מרגישים שהם מרוויחים הרבה. גם אם מעסיק ייתן לעובד מיומנויות שיעזרו לו בעבודה הבאה, הוא עדיין יעריך את מקום העבודה ככזה שלומדים בו ושצומחים ממנו וימליץ עליו לאחרים. 

דרך נוספת להילחם בשחיקה מצד המעסיקים היא להפריד באופן ברור בין הבית לעבודה. "מעסיקים לא יכולים להמשיך להתייחס לזמן של העובדים כמשהו חסר גבולות. יש מנהלים שאומרים שהם אמנם שולחים מייל לעובד אחרי שעות העבודה אבל לא מצפים לתשובה. זה לא עובד ככה, צריך לחייב את הדרג הבכיר לא לפנות לעובדים אחרי שעות העבודה".