מאבק שליטה בפמפס: ארגנטינה נגד חברים

הקופה אמריקה הסתיים זה מכבר ומאבק כוחות אדיר בארגנטינה בפרט ובדרום אמריקה בכלל ישוב להתחולל בשיא כוחו - לא על כר הדשא אלא בחדרי חדרים וביציעים.

אנחנו מדברים, כמובן, על המאבק בין מודל הבעלות הציבורית - הסוסיוס - למודל הבעלות הפרטית, שמרכזו כיום בארגנטינה.

ב־1997 זכה מאורסיו מאקרי ב־70% מקולות הבוחרים מקרב חברי המועדון של בוקה ג'וניורס, והפך לנשיא אחד המועדונים המשמעותיים והאהודים ביותר בכדורגל הדרום־אמריקאי. אחת היוזמות הראשונות שלו בהתאחדות הארגנטינאית היתה לקדם את רפורמת ה־Sport Public Limited Company (או בקיצור בספרדית SAD), הגרסה הלטינית לחברות בע"מ. עיקר היוזמה היה שינוי התאגדות המועדונים מאגודות אזרחיות דמוקרטיות ללא מטרות רווח בעלות מספר רב של חברים (סוסיוס) לחברות בע"מ. בסוף שנות התשעים הנושא עלה לדיון בהתאחדות הארגנטינאית, ולמעט מאקרי כל הנוכחים התנגדו להצעה.

נשיא ארגנטינה מאוריסיו מאקרי צילום: בלומברג

ב־2015, לאחר שבדרך גם כיהן גם כראש עיריית בואנוס איירס, הפך מאקרי לנשיא ארגנטינה. מעמדה זו הוא שוב הניע את היוזמה. זאת לאחר שלאורך כל השנים הזכיר כי אותה הצבעה בהתאחדות, כמעט לפני 20 שנה, הנה הכישלון הפוליטי הגדול שלו. האני מאמין שלו בנושא היה פשוט: הפיכת הקבוצות לחברות בע"מ תפתור את הבעיות הכלכליות של המועדונים ותהפוך את הניהול שלהם ליעיל יותר. הם יהיו רווחיים, יציבים ושקופים יותר.

מאקרי המשיך לקדם את היוזמה מעל ראשה של ההתאחדות המקומית. הביא כוחות כלכליים לעשות מיפוי, ניתוח ובדיקות היתכנות, על מנת להחליט לאילו מהמועדונים כדאי להפוך בשלב הפיילוט ל־SAD. כמה מועדונים כמו ארסנל פוטבול קלוב וניואלס נבחרו.

היוזמה שלו התחברה, במקרה או שלא במקרה, למהלך של ההתאחדות הארגנטינאית לקראת סוף 2016. זו אישרה הקמה של סופר־ליגה, שתאפשר, בין היתר, למועדונים שירצו להירשם כ־SAD. זה היה חיבור מושלם בין השלטון להון שרצה להיכנס למועדונים, ולהפוך אותה לליגה של מותגים.

בפברואר 2018 נערך סקר מול 28 מקבלי ההחלטות במועדונים הבכירים בכדורגל הארגנטינאי. רק חמישה מועדונים הצהירו ציבורית שהם בעד ה־SAD. אפילו אותה בוקה ג'וניורס, שממנה מגיעה מאקרי, דוחף היוזמה, לא תמכה בה. מאקרי לא הרפה והמשיך לדחוף את היוזמה מעל ראשה של המועדונים בארגנטינה.

אוהדי ריבר פלייט צילום: איי אף פי

ההשוואה הבעייתית

תומכי שינוי מבנה הבעלות בארגנטינה ציינו לחיוב את הליגה השכנה - הצ'יליאנית, ככזו שעברה תהליך דומה. באמצע 2005 הושלמה בצ'ילה חקיקה שהפכה את כל המועדונים במדינה לחברות בע"מ. המהלך התקיים על רקע פשיטת רגל של מועדון הענק המקומי - קולו קולו.

רוח הדברים אז זהה לזו שרווחת כיום בארגנטינה. יזמים פרטיים הגיעו לכדורגל והבטיחו יעילות, שקיפות, וסוף לשחיתות. היום, כ־20 שנה אחרי השינוי, רבים בצ'ילה מכים על חטא. בפועל, חובות המועדונים הגדולים הוכפלו. 85% מהמועדונים נמצאים על סף פשיטת רגל, ועל מנת לשרוד כלכלית, כמובן נעזרים באוהדים שלהם.

מבחינה תקציבית ומעשית, הכדורגל במדינה סובל מגירעון מובנה של פער קבוע בין ההוצאות להכנסות של המועדונים. הפער נובע בין דרישות המינימום להכנסות שרבות מהן מגיעות מחוזה השידורים. המועדונים מכסים בקושי את שכר השחקנים, אך נותרים ללא תקציב לכיסוי עלויות המינהלה, תחזוקה ועוד.

הנחת יסוד נוספת הייתה, שהניהול הפרטי יהיה יעיל יותר כלכלית ויצליח גם באמצעות מכירת שחקנים לאזן את תקציבי המועדונים. שני המועדונים הגדולים במדינה שחוו פירוק ־ קולו קולו וקלוב אוניברסיטד דה צ'ילה - ניסו לאזן את התקציבים שלהם בדרך זו. מהלכים שהצליחו לפרקי זמן קצרים, והובילו בלית ברירה את קולו להנפקה בבורסה המקומית, כניסיון להגיע לאיזון תקציבי.

תומכי השינוי בארגנטינה הציגו את ההישגים הספורטיביים וגיוס הכספים של המועדונים בצ'ילה כהצלחה. מצד שני, חלק ניכר מהחובות המקוריים של קולו קולו ואחרות, שקדם למעבר ל־SAD, ובעצם היה הסיבה המקורית לכל השינוי, עדיין שם. אף אחד לא טורח לכסות אותו. 20 שנה אחרי הרפורמה. ב־2016 הודו במבט לאחור, שלמרות חקיקה בנושא, והמחשבה שמועדונים כחברות בע”מ ינוהלו טוב יותר, זה לא עבד.

המניפולציה התקציבית

בסוף 2018 פרסמה ההתאחדות הארגנטינאית דוח” על החובות העצומים של המועדונים. חובות שלפי מאקרי, נשיא המדינה, עומדים על 1.3 מיליארד פזו (כ־30 מיליון דולר). אבל נשיא ריבר פלייט רודולפו ד'אונוריו טוען שבכלל אין למועדונים חובות. לדבריו, מדובר בתרגיל חשבונאי שמטרתו לייצר מראית עין של חובות, על מנת לקדם את ה־SAD.

הסיפור הולך עד ל־2003. באותה שנה ניתנו למועדוני הכדורגל הטבות מס משמעותיות ביותר, זאת מהסיבה שהם מתפקדים כמוסדות חברתיים. במקום מס של 31%, הם שילמו מאז 7%. בתרגיל חשבונאי ביטלו להם את הקלת המס רטרואקטיבית, כך נוצר חוב מדומה. החוב שהוצג על ידי מאקרי הורכב מהטבת המס שלא ניתנה בשנים 2003־2015 ומהחוב מאז 2016. כך יצרו מצג שווא, שהמועדונים לא יעילים כלכלית כי ללא הטבת המס הם היו בחובות, וכי רק ניהול פרטי ינער את המערכת

הכושלת. כל זאת כהכנה ל־SAD.

החששות בקרב המועדונים

מועדוני הכדורגל מספקים שירותים חברתיים נרחבים. זו הסיבה שמלכתחילה הם קיבלו הטבות מס. הם מעניקים שירותים מסובסדים לקהילה בדמות קבוצות שחייה, כדורסל, אופניים, כדוריד, שחמט ועוד. יתרה מכך, הם גם מאפשרים לקהילה להיות מעורבת בניהול של היחידות השונות במועדונים.

החשש הוא שתוכניתו של מאקרי תכלול העלאת מסים למועדונים לצד ההפרטה. זו תוביל לירידה במספר החברים במועדונים, ורבים מהם לא יוכלו יותר להשתתף בפעילויות. ההפרטה תוביל לירידה חדה בתחרותיות של הליגה המקומית, והיא תהפוך דומה לליגה הספרדית. כי היא תיתן עוד יותר כוח למועדונים הגדולים, אלו של המותגים.

גם התומכים במהלך לא ממש יודעים איך לקדם אותו. איך לוקחים גופים עם עשרות אלפי חברים והופכים אותם לפרטיים. אי אפשר פשוט להעלים מועדון עם כל כך הרבה חברים.

התפיסה הציבורית הנוכחית ש"המועדונים של כולם" משמרת את המצב. לפי ארגוני האוהדים המקומיים, המועדונים הם לא מוצר, והצופים לא צרכנים. לדבריהם, המשטר הנוכחי של מאקרי מנסה לפרק את הקשרים החברתיים סביב המועדונים ולעצור את האנשים שמתארגנים סביבם במסגרות שונות. הרוח הגבית הציבורית הובילה לכך שבסוף 2018 התקיימה הצבעה בהתאחדות הארגנטינאית לשינוי תקנון שמאפשר למועדונים להפוך ל־SAD. ההצעה נדחתה. יש שטוענים שזאת בשל הזיכרון הצרוב בתודעת הכדורגל המקומית של ראסינג קלוב, אלופת המדינה הנוכחית.

המועדון הופרט לפני 20 שנה וקרס לאחר מכן כלכלית. בתהליך ההפרטה שלו בוטלו כל החברויות המועדון, ומספר הפעילויות החברתיות בו צנח כי הן לא השתלמו כלכלית. בדיוק כמו בתרחישי האימה של אלו התומכים בשימור הסוסיוס. בית המשפט החזיר את ראסינג לידי חברי המועדון ומאז הקבוצה זכתה באליפות. בארגנטינה עדיין מאמינים במלוא מובן המילה בכוחו החברתי על הכדורגל.

הכותב הוא יו"ר היציע - ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל ויזם ספורט