העיבוד החדש לסרט אחוזת דאונטון: פחות מחצי המלכות

ארבע שנים אחרי שירדה מהאוויר ושש עונות אחרי בכורתה, חוזרת “אחוזת דאונטון” לחיינו, הפעם כסרט קולנוע. יוצר הסדרה, ג’וליאן פלוז (זוכה פרס האוסקר על “גוספורד פארק”, בדיעבד מעין פיילוט ל”דאונטון”), קיבץ את כל שחקני הסדרה ושם עליהם כמנהיג במאי טלוויזיה אמריקאי (שומו שמים), מה שמוכיח שגם אם מעבירים סדרה מהטלוויזיה למסך הקולנוע, זה עדיין לא הופך אותה לפחות טלוויזיוניות. עם עלילה שהיתה יכולה לאכלס פרק תחילת עונה סביר, הסרט “אחוזת דאונטון” מוכיח היטב שההבדל בין טלוויזיה לבין קולנוע אינו גודל המסך אלא עומק התובנות ורוחב הרגשות, וכל אלה נעדרים לחלוטין מהסרט שהוא מקרה מובהק של השלם הקטן באופן משמעותי מסך חלקיו.

כמו ילדים רבים בישראל הפוסט־מנדטורית, כך גם דיירי אחוזת דאונטון בני משפחת קרולי מיורקשייר חיים את חייהם כחזרה גנרלית תמידית לגינונים שיהיה עליהם להפגין לו יום אחד מלכת אנגליה תגיע לביקור. והנה יום אחד ב־1927 המלך ג’ורג’ החמישי והמלכה מרי אכן מגיעים לביקור.

מתוך “אחוזת דאונטון”. לשחקנים החביבים מהטלוויזיה אין כריזמה קולנועית צילום: Universal Pictures International Switzerland

זה מכניס ללחץ את דיירי הקומות העליונות, שמבינים שהם עניים מרודים בהשוואה למלך ושהבית נראה נורא, וזה מטריף את עובדי קומת המרתף הנאמנים, שמגלים שהמלך מביא איתו צוות שיחליף אותם למשך הביקור, והרי משאת לבו של כל משרת, מתברר, היא לשרת את המלך והמלכה. ואילו הצופים מבינים שלשחקנים שהיו חביבים על מסך הטלוויזיה אין כריזמה למלא את מסך הקולנוע (למעט מגי דיוויס, שלא רק קיבלה מפלוז את השורות הכי טובות, אלא היתה תמיד גדולה על הסדרה כולה).

מעולם לא הייתי בין מעריצי הסדרה וממילא צפיתי במעט מאוד פרקים ממנה, אבל מעט החן שמצאתי בה היה התנועה קדימה של העלילה במקביל להיסטוריה של תחילת המאה ה־20. לב הסדרה היה התיאור איך אירועים כמו טביעת הטיטאניק (שם מתחילה הסדרה) ומלחמת העולם הראשונה (שם מתחילה העונה השנייה) משפיעים על החברה הבריטית ומניעים אותה בהדרגה הרחק מהערכים הוויקטוריאניים והאדוארדיאניים של המאה ה־19 לעבר חברה שבה גם לנשים ולבני מעמד הפועלים יש זכויות.

לכן מאכזב לגלות שסרט הקולנוע כה מוטרד מהדר וגינונים, כשהוא שוכח את המרכיב הפרוגרסיבי שהוליד מלכתחילה את הסדרה, שהציגה את החיים באחוזת דאונטון כקלקול חברתי ולא כאוטופיה.

מפיקי הסרט אמרו השבוע בראיון שאם הקהל יאהב את הסרט ויהפוך אותו ללהיט, הם יעשו לסדרה עוד סרטי המשך. זוהי פנייה נרגשת לקוראים: אנא מכם, ותרו על הסרט כדי שהם יוותרו על הרעיון. לא רק כי הסרט מיותר, אלא כי אפשר לתהות מה הטעם בכלל בהתקדמות קדימה בזמן עם משפחת קרולי: ככל שהעלילה תנוע קדימה בזמן, כך ילך ויישחק מעמדה של האריסטוקרטיה הבריטית, וגינוני הבדלי המעמדות שבין האדונים והמשרתים ילך ויצטמצם, כשמשפחת קרולי בוודאי תתחיל לאבד את הונה ומשרתיה יתחילו לעמוד על זכויותיהם הסוציאליות.

הסרט הבינוני מסתיים בנקודה שבה העלילה מתחילה להיראות כמו המאה ה־20 המוכרת לנו (לאחוזה יש יורשת, להבדיל מהחוק שחייב כי רק גבר יהיה היורש שאיתו התחילה הסדרה 15 שנה לפני כן), ועדיין משמרת את הבדלי המעמדות הבולטים. סרטי המשך, לו ייעשו, רק ישברו את לבם של מעריצי הסדרה שייראו איך גיבוריהם בהדרגה מאבדים את מעמדם, הונם ולבסוף מן הסתם גם את אחוזתם. עדיף לסיים כאן.