המפיק מרק רוזנבאום - בולדוזר פיוטי

בגיל 67, עם עשרות סרטים שרשומים על שמו כאחד המפיקים הוותיקים והבכירים בישראל, מרק רוזנבאום זוכה למחווה נדירה — רטרוספקטיבה מסרטיו תיפתח היום בסינמטק תל אביב, בניהולם האמנותי של שלומי אלקבץ ואפרת כורם.

בעשור הראשון לקיומה של האקדמיה הישראלית לקולנוע סרטים בהפקת רוזנבאום זכו בפרס הגדול חמש פעמים (“מעבר לים” של ינקול גולדווסר, “קלרה הקדושה” של ארי פולמן ואורי סיון, “קרקס פלשתינה” של איל חלפון, “החברים של יאנה” של אריק קפלון ו”חתונה מאוחרת” של דובר קוסאשווילי). בשנות ה־2000, בהן היה יו”ר האקדמיה הישראלית לקולנוע, רוזנבאום גם דילג לליגה הבינלאומית, הפיק קופרודוקציות כמו “תחיה ותהיה”, וסרטיו התחילו להסתובב בפסטיבל קאן: “חתונה מאוחרת” השתתף בפסטיבל במסגרת “מבט מסוים”, “תהלים” בתחרות הרשמית, “המשגיחים” ו”הנותנת” בשבוע המבקרים ו”אור” של קרן ידעיה זכה בפרס מצלמת הזהב.

סרט הפתיחה של המחווה הסינמטקית לרוזנבאום הוא “מאמי”, סרטה הרביעי של ידעיה. יצירת המופת הזאת מעידה על כך שלמרות עליות וירידות בקריירה הארוכה שלו, שהתחילה בשנות ה־80, לרוזנבאום יש עדיין האומץ והיכולת להמר על סרטים שלא בטוח שאחרים היו מעזים להתקרב אליהם. במקרה של “מאמי” רוזנבאום השקיע בסרט מכספו האישי ועזר לידעיה להגשים את חלומה לעבד למסך את אופרת הרוק של הלל מיטלפונקט, אהוד בנאי ויוסי מר־חיים וליצור את אחד הסרטים העוצמתיים והיחודיים השנה בקולנוע הישראלי.

מרק רוזנבאום. “אני אומר את דעתי. מי שיכול לחיות עם זה יכול ומי שלא יכול, לא יכול” צילום: דניאל רוזנבאום

מרק רוזנבאום עלה לישראל בגיל 16 מפולין. חובב קולנוע שניסה בכל כוחו לא להתקרב לקולנוע, אבל לבסוף נכנע לאהבתו הראשונה והתחיל לעבוד בתפקידים זוטרים, עד שהקים בשנות ה־80 עם גדעון קולירין (אביו של ערן קולירין, הבמאי של “ביקור התזמורת”) חברה שמספקת שירותי עריכה והפקה לסרטים. אבל לפני כן, בזמן לימודיו רוזנבאום גדל הגוף עבד כבאונסר, שומר במועדון לילה, ועשה התמחות בעבודה סוציאלית. במידה רבה, אפשר לומר שהדימוי הציבורי שלו נע בין שני הקצוות האלה: פסיכולוג ובריון. האיש שצריך לעשות תראפיה לעשרות היוצרים שעבדו אתו, אבל גם, כשצריך, לדחוף בכוח את כולם כדי שמשהו יזוז. הבולדוזריות של רוזנבאום באה לידי ביטוי בין השאר בסוף שנות ה־90, כשהיה אחד מאנשי הקולנוע הבולטים בלובי למען חוק הקולנוע.

מבט מקיף בסרטים שרוזנבאום הפיק חושף את החותם האישי שלו: יש בהם משהו ישיר ומחוספס, לעתים אגרסיבי. לפעמים אנרגיה עצומה, כמו ב”המשגיחים” של מני יעיש, ולעתים הומניות סנטימנטלית כמו ב”אהבתה האחרונה של לורה אדלר”, של אברהם הפנר מ־1990 או ב”שרוכים”, של ינקול גולדווסר משנה שעברה.

החספוס והישירות האלה באים גם לידי ביטוי בממד האישי. “קשה אתי לאנשים מתוחכמים, כי אני נורא ישיר ונורא פוגעני לפעמים”, אמר רוזנבאום לאפרת כורם בראיון אתו המתפרסם בחוברת שרואה אור לכבוד הרטרוספקטיבה (תמצאו שם גם טקסט שלי). ורוזנבאום ממשיך שאולי הוא ישיר מדי. “זה חלק מהמגרעות שלי, ישירות היתר הזאת. אני אומר את דעתי, אין לי אחד בפה ואחד בלב באמת אין לי, ומי שיכול לחיות עם זה, יכול לחיות עם זה, ומי שלא יכול, לא יכול”. לא כולם יכלו, ואכן לאורך השנים תמצאו יוצרים שיצאו עם צלקות נפשיות מחוויית העבודה עם רוזנבאום. “מרק אמר לנו בחדר העריכה של ‘קלרה הקדושה’ שזה לא רק הראף קאט הכי גרוע שהוא ראה בחיים שלו אלא זה הראף קאט הכי גרוע בתולדות הקולנוע הישראלי מאז ברוך אגדתי”, סיפר פעם ארי פולמן שעבר להפיק את סרטיו בעצמו ועם אשתו, ענת אסולין. אבל יוצרים כמו קוסאשווילי, ידעיה, יעיש וגולדווסר שומרים לרוזנבאום אמונים. ברוב המקרים, זה האיש שגילה, טיפח והזניק אותם.

רוזנבאום, שקידם את הקולנוע הישראלי כל כך הרבה, נמצא כעת באופוזיציה מול רפורמה שמנסה האקדמיה הישראלית לקולנוע לקדם ועל פיה רק סרטים שהופצו מסחרית יוכלו להתחרות על פרס אופיר. שינוי הגיוני שיהפוך את התחרות לנגישה יותר עבור הקהל הרחב. רוזנבאום, שהתפטר מהנהלת האקדמיה במחאה על הניסיון לקדם את הרפורמה הזאת, ממשיך להתנגד לה מבחוץ. כך, האיש שבהיותו מפיק צעיר כה קידם את תעשיית הקולנוע, הוא כיום זה שעומד בראש כוחות הבלימה, למנוע מהעולם כפי שהוא מכיר אותו להשתנות. גם כשהוא טועה, לדעת רבים, רוזנבאום הוא עדיין בולדוזר.