הקברניט
המפציץ האגדי B17: ארון המתים המעופף שקבר את היטלר
אי אפשר לספר את סיפורו של "המבצר המעופף", המפציץ המפתיע שטחן את הרייך השלישי לאבק, בלי לספר על הצוותים שלו - גיבורים צעירים ששילמו בנהרות של דם על שחרור אירופה, כשהאומץ שלהם גבל בטירוף. הקברניט מציג: גיהנום בשחקים
שלום, כאן הקברניט; המפציץ האמריקאי B17 הוא אחת המכונות המהוללות ביותר בהיסטוריה - זה כנראה המטוס שתרם יותר מכל להכנעת גרמניה הנאצית. קראו לו "המבצר המעופף", עשו עליו סרטים והיללוהו בכל פה.
- זברה, דמקה או בעירום: דברים שלא ידעתם על צבעים של מטוסים
- האם נוסע יכול להנחית מטוס, כמו הגיבורים בסרטים?
- מטוס הלבבות השבורים: ההרקולס שנעלם בעקבות אהבה אבודה
אבל עבור האומללים האמיצים שטסו בו יום אחר יום בשנות הארבעים אל תוך אירופה הכבושה, הוא היה בעיקר ארון מתים משוכלל; הם שילמו בנהרות של דם על שחרורה מציפורני הנאצים, והיום אספר את סיפורם, ששזור בזה של המטוס עצמו.
B17, "המבצר המעופף" צילום: שאטרסטוק
המבצר המעופף נולד כמעט בנס: בשנות השלושים היה משרד ההגנה האמריקאי בפלונטר אינטרסים ילדותי: חיל האוויר, שהשתייך לצבא היבשה, רצה מפציצים גדולים מתוך הערכה מוצדקת שבכוחם להכריע מלחמות. לעומתו, טען חיל הים שלארה"ב אין צורך בלהפציץ דברים הרחק מחופיה, שכן היא מוגנת בידי אוקיינוסים. והם, כידוע, שטח השיפוט של הצי. מה חושבים לעצמם שם בחיל האוויר, שיוכלו לבזוז כפיראטים את התקציב? (בהזדמנות אספר לכם בהרחבה על המריבה הזו, ואיך הובילה להיווצרות חיל האוויר כגוף עצמאי).
הצבא, שלא חיפש צרות, התחיל לבדוק אם ניתן לבנות מטוס הפצצה שיצליח לדלג מעל לאוקיינוס ולאינטרסים של הצי; שוחרר מכרז לכלי בעל טווח של כשמונת אלפים ק"מ, ומטען פצצות של טונה. היה זה מכרז למטוס מדגים-טכנולוגיות, וזכתה בו חברת בואינג. היא בנתה את ה-XB15, מפציץ ארבע-מנועי ענק, שעמד בכל הדרישות ואף נשא מטען פצצות גדול יותר.
מטוס ה-XB15 באוויר צילום: USAF
מעודד מהתוצאה, שחרר חיל האוויר מכרז חדש: הפעם נדרש מטוס לייצור סדרתי, כזה שיכול לטוס עשר שעות ברציפות, בגובה של 10,000 רגל ובמהירות של 320 קמ"ש. אם אפשר, ביקש הצבא, שיגיע לטווח של 3,200 ק"מ ולמהירות של 400 קמ"ש. מהנדסי בואינג חייכו; היו להם טכנולוגיות ה-XB15, שעיצוב הכנפיים שלו נבחן במטוס הנוסעים המוצלח בואינג 344 קליפר, ותוכניות לאווירון שיעיף לגנרלים את הראש - בואינג 299 שמו.
בואינג 299, אב הטיפוס של ה-B17 צילום: USAF
הוא נראה כמו B15 מוקטן, והיה מהיר ביותר. כמה? כשהמריא לראשונה 1935, עקף בטיסת מבחן אחת את כל מטוסי הקרב של ארה"ב. הוא עקף גם את כל דרישות הבונוס של הגנרלים, והצבא נדלק; אב הטיפוס התרסק ב-30 באוקטובר באותה השנה בגלל טעות אנוש, מה שהעיף את בואינג מהמכרז, אך למרות ההפסד הזמין הצבא כמה מטוסים כאלה לבדיקות והם קיבלו את השם B17.
כשנחשף המטוס לציבור, פגעו הגבות בתקרה והלסתות בשטיחים: היו לו צריחים ועמדות אש כמעט מכל כיוון, מה שהוביל את התקשורת לכנותו "מבצר מעופף"; הוא נשא מטען פצצות של 2.2 טונות (לטווח ארוך. לטווח קצר, נשא 3.6 טונות), אותו היה מסוגל להטיל בדייקנות חסרת תקדים מגובה קילומטרים בשמיים - הודות לכוונת הפצצה בשם נורדן, שחוברה למחשב מכני מוקדם ששלט במערכת בקרת הטיסה; והוא פשוט היה גדול, נוצץ, מהיר ומרשים. אנשים פשוט ראו אותו והתלהבו.
פס ייצור של מטוסי B17. בסה"כ נבנו 12,731 מהם צילום: pinimg
המטוס הוצג כגאוות חיל האוויר, עוצמה חסרת תקדים; עם צוות שכלל מקלענים מיומנים, אלחוטן, מטילן, וכמובן את טובי הטייסים והנווטים - נראה צילה של ארה"ב מאיים מתמיד. ואז פלשה גרמניה לפולין וכל הפוזה הזאת עלתה בלהבות. המטוסים הראשונים נכנסו לשירות בריטניה, שכינתה אותם "מבצר 1". ובמקום תשבוחות, היו לה בעיקר טענות: האווירון המגודל של האמריקאים התגלה כבלתי ממוגן דיו מפני אש מאחור ומלמטה - הכיוון ממנו מגיעים מטוסי קרב בדרך כלל כשהם תוקפים מפציץ.
בואינג שמעה ועשתה; מהר מאוד שדרגה את המטוס והוסיפה לו מקלעים בזנב, בגב, וצריח כדורי. עתה, יכול היה ה-B17 לייצר אש לפחות משתי עמדות ירי כמעט מכל כיוון ממנו יבוא התוקף.
עמדות האש של המפציץ, מדגם G המאוחר יחסית צילום: airwar.ru
ב-17 באוגוסט 1942 בוצעה גיחת ההפצצה הראשונה של ארה"ב עצמה בשטח אירופה הכבושה, וצוותי חיל האוויר האמריקאי התחילו להבין כמה גבוהות דפנות הגיהנום אליו הגיעו. כדי שיהיה מהיר, נבנה ה-B17 כך שיהיה קל מאוד ביחס לגודלו, כשלוחות השלדה חופפים זה לזה ונתמכים מבפנים בשלד ברזל רזה, כמעט ללא לוחות שיריון. כמה דק היה? ותיקי צוותי המבצר סיפרו שהיה ניתן לקמט את דופנו עם האצבע, אם לוחצים חזק מספיק; גם כן מבצר.
מטוס B17 שפגע במטרתו צילום: שאטרסטוק
ואת הדבר הזה שלחו האמריקאים אל שמי אירופה באור יום, וללא מטוסי ליווי - פשוט משום שטרם פותחו כאלה שהטווח שלהם מאפשר טיסה ממושכת דיה. בתחילה, הוערך שמהירותם וחימושם ההגנתי יאפשרו למבצרים לחמוק ממטוסי קרב גרמניים או להדוף אותם. הנאצים לא התרשמו: איך מפילים מטוס שיכול להמטיר עליך אש מכל כיוון? פשוט יורים בטייס.
B-17 תחת אש מטוסי קרב צילום: USAF
הלופטוואפה גילה שדווקא מלפנים, ה-B17 פחות ממוגן ופחות חמוש - למעשה, רק צריח אחד הסתובב קדימה. השיטה הזו עבדה היטב: מטוסי מסרשמיט 109 זריזים תקפו את מבני המפציצים מאחור בכוח קטן כדי למשוך את תשומת לב המקלענים - ואז בכוח עיקרי, שזרע הרס רב. מטוסי הקרב היו חמושים בתותחים, והקליעים הנפיצים פצעו והרגו רבים.
מטוסי קרב מיירטים מבנה B17 צילום: WarThunder
בתגובה, שודרג המפציץ בצריח נוסף בסנטרו, אך הוא לא הצליח לשנות מהותית את המצב: קשה לפגוע במסרשמיט או פוקה-וולף קטנטן שמגיע מהחזית במהירות. כמו כן, שונתה שיטת ההפעלה: האמריקאים החלו לשלוח עשרות ומאות מטוסים לכל גיחה, תוך טיסה במבנה מכונס למדי, כדי שהמוני המקלעים יהדפו כל תוקף; יתרון כמותי, עדר-מטוסים.
מפציץ שנפגע מעל לקרננבורג מאש נ"מ. רק שני אנשי צוות נטשו ושרדו צילום: שאטרסטוק
ואולם, המפציצים המשיכו להיפגע וליפול בהמוניהם, והטיסה הצמודה אף גרמה לא פעם להתנגשויות ביניהם. הפקודות נותרו כשהיו: טוסו עוד ועוד, טוסו והפציצו מפעלים, בתי זיקוק, מחסנים, טוסו אל תוך האש והשמידו את יכולת הייצור הגרמנית. עכשיו, דמיינו את חייו של איש צוות של מטוס B17 באירופה, אדם שעולה יום אחר יום למשימות שכאלה. ממריאים מבריטניה או מאיטליה, טסים בשלווה מעבר לים ומחכים.
מפציצי B17 בדרכם למטרה צילום: nationalinterest
כשחוצים ליבשה, ניתכת אש נ"מ אימתנית מכל עבר: הנאצים הפעילו אלפי תותחי נ"מ בקוטר 88 מ"מ, שירו פגזים נפיצים לגובה רב. האש כוונה ע"י מכ"מ פרימיטיבי, ומנגנון שחישב את מיקום המטרה כדי להנחות את התותחנים. שלוש שיטות היו לנאצים: הראשונה התבססה על הנתיב המזוהה של מבני המפציצים - כך שבעיני הצוותים, זה ייראה כמסך אש מתגלגל של פיצוצים שחורים שעוקב אחריהם ומדי פעם משיג אותם.
מבנה B17 תחת אש נ"מ; הפטריות השחורות הן פיצוצי פגזי 88 מ"מ צילום: USAF
השניה התבססה על חיזוי נתיב צפוי והיתה המסוכנת מכולן, בבת אחת התפוצצו מאות פגזים בקרבת המפציצים וביניהם. והשיטה השלישית היתה אש ספורדית - מצב בו הבינו הנאצים מה רוצים מטוסי בעלות הברית להפציץ - ופשוט מילאו את השמים מעל המטרה באש.
מפציצים רבים נפגעו: חלקם במערכות קריטיות ככנפיים ומנועים, מה שגרם להם לצלול תוך שהם מתפרקים מעוצמת הצלילה; חלקם ספגו פגיעה ישירה והתפוררו באוויר; ואחרים ספגו רק רסיסים - שאיפשרו למטוס להמשיך בדרכו, כשאנשי צוותו פצועים, ומנסים לטפל זה בזה כששאון זעקות הכאב מתחרה בנהמות המנועים.
מטוס B17 שכנפו נדלקה, לאחר פגיעת פגז נ"מ צילום: USAF
לאחר השלמת משימת ההפצצה, פנו המפציצים בחזרה לבסיס, תוך שמטוסי קרב של האויב מזנבים בהם ומחסלים כלים שנפגעו וטסו לאט יותר מאחרים (האיום הזה נמשך במשך שנים, וצומצם רק כשהגיעו לזירה מטוסי קרב אמריקאיים ארוכי טווח כ-P51 מוסטנג ו-P47 ת'נדרבולט). בבסיס חיכו צוותי הקרקע למפציצים וספרו כמה מהם חזרו. לא פעם קרה שטייסת שלמה נמחקה, או שרק חצי מהאווירונים שבו, כשהם מלאים חורים מבחוץ ומוצפים בדם מבפנים.
המקלען מיינארד סמית', שהצליח לטפל בשישה פצועים במטוס שלו לאחר שנפגע, תוך שהוא הודף מטוסי קרב במקלעו. על כך, זכה במדליית הכבוד של הקונגרס צילום: USAF
ואולם, כאן התגלו גדולתם האגדית של מטוסי ה-B17 ושל צוותיהם כאחד: מטוסים רבים איבדו חלקים גדולים מהזנב, הגיעו עם קרעים מבניים עצומים - ועדיין המשיכו לטוס והשלימו נחיתה. והצוותים? הפצועים נחבשו או נשלחו לאשפוז - ורבים מהם שבו לטוס ולהילחם. לכל מטוס היו מספר צוותים, ועל אף הפחד והטירוף שבלהיכנס לארון מתים מעופף - שבו ועלו הגיבורים הללו לאוויר, לכתוש עוד ועוד מפעלים באירופה.
מפציץ B17 שהצליח לנחות על אף שאיבד את חרטומו, בפגיעת פגז שהרגה שלושה אנשי צוות צילום: USAF
לטייסים ולשאר אנשי הצוות היו יחסי אהבה-שנאה טעונים עם המטוס הזה. מצד אחד אהבוהו, עיטרו את אפו בציורים מצחיקים (ולרוב, סקסיסטיים), והודו על כל פעם שהצליח להישאר באוויר גם כשגופו מחורר כמסננת. אך מצד שני, הוא היה עבורם אוטוסטרדה לגיהנום, כשהם ממריאים בפחד כל פעם ומסיימים כל טיסה בלעזור לחובשים לפנות מהמטוס השבור את חבריהם השבורים - אם בכלל חזרו.
B17 ששרד על אף התנגשות עם מסרשמיט 109 צילום: USAF
ה-B17 ואנשיהם היו למקשה אחת, מכונת מלחמה שלא מפסיקה לחטוף, אך גם לא מפסיקה לטוס. לא כולם הצליחו להתמודד עם הטירוף הזה: הוא שהיווה השראה לספר "מלכוד 22", ורבים התמודדו איתו עוד שנים רבות לאחר סוף המלחמה.
צוותו של המפציץ "ממפיס בל", שהיה מהראשונים שהשלים את הקו שלו באירופה ושב לארה"ב. את סיפורו המפתיע אספר לכם בטור משלו צילום: USAF
שיעור האבדות היה כמעט בלתי נתפס; למשל, חיל האוויר מס' 8 הפעיל 10,631 מפציצי B17, מהם הופלו 4,150 ורבים אחרים ניזוקו ברמות שונות. וקל לשכוח שכל מטוס מגיע עם עשרה אנשים: יותר מ-47 אלף אנשי צוות נפגעו ו-26 אלף נהרגו.
בהתחשב בכך שלחיל גויסו 115 אלף אנשי צוות אוויר, מדובר באבידות בשיעור של יותר מ-40%. אף יחידה צבאית של בעלות הברית לא נפגעה בשיעור כזה במלחמה כולה. לא ברוסיה, לא ביפן, לא בשום מקום.
מטוסי B17 משחררים את מטען הפצצות שלהם צילום: שאטרסטוק
המבצר המעופף סיים את המלחמה כאגדה: יותר משליש מכל הפצצות שהפילו בעלות הברית על אירופה (כ-640 אלף טון) הוטלו ממטוסים אלה; ותפיסת ההפעלה של המפציץ ודומיו אמנם עלתה בדם רב, אך השתלמה: אוטוסטרדת ההפצצות שחקה את מערכי הייצור של גרמניה, שלא היתה מסוגלת לייצר די תחמושת, כלי רכב וכלי טיס, לספק דלק לצבאה, והקצתה כל כך הרבה מטוסים להגנת שמיה שהתקשתה להניע מהלכי מתקפה.
כל החידושים שלה, כל הטכנולוגיה - מטוסי סילון, מטוסים ניסיוניים ואפילו טילים ומטוסי התאבדות - הכל הוקצה לעצירת המפציצים. אך ה-B17 המשיכו להגיע והפצצות המשיכו ליפול. 17 מאנשי צוותי ה-B17 זכו במדליית הכבוד של הקונגרס - יותר מאנשי כל כלי טיס אחר; ולפי הערכות, הצליחו תותחני המפציץ להפיל אלפי מטוסי קרב גרמניים. המספרים אינם מאומתים, אך מספר היסטוריונים טענו שזה המטוס שהפיל הכי הרבה מטוסי קרב אי פעם.
מפציץ B17 בשקיעה צילום: שאטרסטוק
בתום המלחמה הפך המבצר המעופף לאייקון תרבותי ובצדק; הוא הופיע וכיכב ביותר מעשרה סרטי קולנוע בארה"ב ובבריטניה, הונצח בפואמה "מותו של תותחן צריח כדורי" מאת רנדל ג'ארל, בשירים "איקרוס 2" של להקת קנזס ו"מקלען זנב" של איירון מיידן ועוד. מדינות רבות רכשו את המטוסים המשומשים מידי ארה"ב, ביניהן גם איראן וישראל (על מעללי המבצר בחיל האוויר הישראלי אספר לכם בטור אחר).
המטוס הפך סמל לגבורה, ומורשת אנשיו נשמרת ומועברת לדורות הבאים צילום: USAF
מטוסי ה-B17 המשיכו לשרת בארה"ב בתור מטוסי ניסוי ומטרות מעופפות לאימוני ירי עד שנות השישים. ב-1968 הוצא משירות חיל האוויר הברזילאי מטוס ה-B17 האחרון. כיום ישנם עשרה מטוסים כאלה שעדיין טסים במפגני ראווה, ועשרות מטוסים שמוצגים במוזיאונים.
המבצר המעופף הוא ללא ספק גיבור מלחמת העולם, וראוי לכל שבח. אך שווה כלום ושום דבר ללא עוז רוחם של האנשים שהטיסוהו; אין לדעת איך היה נראה העולם בלעדיהם, וכמה נפוצה היתה בו השפה הגרמנית.
