האיש שבקיר: אמן הגרפיטי שמכניס את חספוס הרחוב לחלל של מלון מהודר

“בכל פעם שאני מצייר במרחב הציבורי אני חושב מה היה קורה אם הייתי יכול לקחת, פיזית, חתיכה מהרחוב אתי”’ אומר האמן Ame72 - שמו הפרטי ג’יימס, אבל את שם משפחתו הוא שומר בסוד - בריטי במקור שחי כבר 13 שנים בישראל. זה היה הרעיון שהוביל אותו לבניית “המבוך”, מיצב ענק בשטח כולל של כ־280 מ”ר, שכשמו כן הוא - אפשר ללכת בו לאיבוד. המיצג מוצב על הגג של אלמא, מלון ומרכז אמנויות בזכרון יעקב.

הקשר עם מלון אלמא נוצר כשהגיע לשם. הוא פנה אל הבעלים, האספנית לילי אלשטיין, עם הרעיון והיא התלהבה: “ניסיתי לחשוב על משהו מחוץ לקופסה, לכן הלכתי על רעיון של לקחת ‘חתיכות’ מהרחוב וליצור מהן מעין מבוך מלא אפשרויות. במקור הרעיון היה לבנות אותו מבטון של ממש, אבל זה לא התאים לגודל לכן השתמשנו בפאנלים של אלומיניום, מה שמאפשר לי גם לשחק אתו כל הזמן: להזיז את הקירות וליצור מסלולים חדשים. ברגע שאתה נכנס למבוך, אתה נהיה חלק ממנו. רציתי לייצר משהו מעבר לחתיכת אמנות שנשארת על הקיר”.

Ame72 והמיצב שהקים במלון אלמא. “ברגע שאתה נכנס למבוך, אתה נהיה חלק ממנו. רציתי לייצר משהו מעבר לחתיכת אמנות שנשארת על הקיר” צילום: צחי אלגיא

לרוב פועל ג’יימס באמת על הקירות בתל אביב, בעיקר בחלקה הדרומי של העיר. מי שמסתובב שם בוודאי נתקל בעבודותיו. אלה עבודות רחוב גדולות וצבעוניות מאוד, ולרוב מככבות בהן דמויות לגו שנצבעות בגונים פופיים ואטרקטיביים, אבל הרבה פעמים גם עוסקות בנושאים רציניים. “אני אוהב את הצבע” הוא אומר כשאנחנו נפגשים בסמוך למיצב המבוך המרהיב. “אני אמן גרפיטי, אמן רחוב. המטרה שלי היא קודם כל לגרום למישהו לחייך או להרגיש יותר טוב.”

דמויות הלגו נמצאות אתו מתחילת דרכו, הוא מספר: כשהייתי בן חמש הטלוויזיה שלנו התקלקלה ואבא שלי החליט שזו הזדמנות לא להכניס יותר את המכשיר הביתה. ככה שכילד הייתי משחק המון בלגו והדמויות האלה נכנסו לעבודות שלי”.

מתוך המיצב שהקים Ame72 במלון אלמא צילום: צחי אלגיא

ג’יימס (46) נולד וגדל סמוך למנצ’סטר בבריטניה. “התחלתי לצייר גרפיטי ב־1985”, הוא מספר. “הייתי צעיר מאוד, בן 13-12, ראיתי סרט בנושא ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה נראה לי משהו כל כך חופשי, דרך מאוד טובה להתבטא. וככל שעשיתי את זה יותר, כך היה לי קשה להפסיק. בהמשך למדתי עיצוב גרפי ובמשך שנים הייתי בעל עסק לזה.

"נהניתי, אבל זה היה מאוד מונטוני. זה לא משהו שראיתי את עצמי עושה כל חיי”. קצת לפני שהגיע לישראל, הודות לאשתו הישראלית שאותה הכיר בתאילנד, החליט ג’יימס לעזוב את העסק ולהשקיע את עצמו באמנות.

האיש שבקיר

כבר 14 שנה שהוא מתפרנס באופן בלעדי מזה, בעיקר הודות לציורים שהוא מוכר.

הוא מציג בתערוכות וגם פיתח אפליקציה לסמאטרפון בשם “i tag graffiti” שמאפשרת ליצור עבודות גרפיטי דמיוניות על כל קיר שתעברו לידו.

מתוך המבוך של Ame72. להפוך את תל אביב לבירת גרפיטי עולמית צילום: צחי אלגיא

אחרי שעבר לישראל, ב־2007, פתח עם שותף את גלריית אמנות הרחוב הראשונה, “ליגל אקשן גאלרי” בפלורנטין, “כשהגעתי לכאן אמנות הרחוב היתה בתחילתה. “היום המצב שונה אבל למרות שאני מתפרנס מהאמנות שלי, אני עדיין מקפיד לצייר ברחובות. זה שומר אותי חי. יש לי חלום להפוך את תל אביב לבירת אמנות הרחוב הבינלאומית”.

זה יכול לקרות?

“כן. בערים אחרות שיש בהן סצנת סטריט־ארט אפשר לראות תהליך שבו הרבה מהאמנות הזאת נהיית מסחרית ומוזמנת מראש. גם הרשויות בישראל די סובלניות לאמני רחוב”.

איך אתה מחליט איפה לצייר?

“אני מחפש את המקומות המחוספסים יותר. יש חוקים בלתי כתובים בסצינה הזאת שלפיהם לא מציירים על בתים פרטיים, בתי ספר או מכוניות”.

ג’יימס לא מצייר רק בתל אביב. עבודות שלו נמצאות היום על גדר ההפרדה (שם עורר מהומה קטנה כשזוהה בטעות כבנקסי, אמן הגרפיטי הנודע שזהותו עדיין לא ידועה) ובערים שונות בעולם כמו לונדון וניו יורק, ומתארות “הומלסים, כרישי נדל”ן שמוכרים דירות במחירים מופקעים, מצלמות שמצלמות אותנו כל רגע ושוטרים אלימים”, עוולות חברתיות בדרך פופית וצבעונית.