ראו את האור: צמד האמנים מונטאן/רוזנבלום במוזיאון ת"א

הדבר הראשון שמבחינים בו בציוריהם הענקיים של מונטאן/רוזנבלום הוא האור הבוקע מהם. אף שהם דו־ממדיים כמו בקסם הם שולחים אל הצופה קרני אור בוהקות שגורמות לו לסינוור רגעי, דומה לזה שחוות הדמויות המצוירות.

העבודות שלהם, שמתארות סצינות שונות של צעירים בסיטואציות אורבניות, מוצגות בימים אלה במסגרת התערוכה "יש עידן חדש: על הרוחני באמנות" במוזיאון תל אביב שאצרה רותי דירקטור.

מונטאן/רוזנבלום הם צמד אמנים: מרקוס מונטאן (Markus Muntean) האוסטרי ועדי רוזנבלום הישראלית במקור (שניהם בני 57, וזוג גם בחיים), שחיים ועובדים יחד בווינה מאז 1992. העבודות שלהם, הן רובן בקו אחד מבחינה טכנית ותמטית ומהתחלה הם עובדים כצמד, כאשר שניהם יוצרים ומציירים על הבד בו זמנית, ללא חלוקה מסוימת של תחומי אחריות.

ציור של מונטאן/רוזנבלום. “יצרנו פרסונה משותפת, ולרוב אנחנו עובדים בארבע ידיים"

"שנינו מאמינים בציור הפיגורטיבי" מסבירה רוזנבלום, "וחושבים שיש לו הצדקה גם היום בעידן הצילום המיידי. מהרגע הראשון החלטנו לחפש דרך לשתף פעולה באופן שיאפשר לנו להתרחק קצת מהקונספט של 'האמן הגאון'. ברגע שאנחנו יוצרים פרסונה משותפת, שהיא לא אמיתית, יותר קל לנו לצייר ציורים פיגורטיביים. ברגע שאנחנו יחד, יותר קל לנו להביא לידי ביטוי את הוירטואוזיות הכרוכה בציורים הללו".

מה מנחה אתכם מבחינת נושאים בציורים?

רוזנבלום: "מאז שנות ה־90 יש הרגשה כאילו אסור להביע רגשות גדולים בציורים. אנחנו החלטנו ללכת דווקא בקו הזה, לנסות לפנות לקהל שלנו בצורה רגשית. בגלל שמההתחלה אנחנו עובדים בעיקר על דימויים שניכסנו מפרסומות ומגזיני אופנה, הרשנו לעצמנו לייצר מהם פאתוס. עם השנים, דרך האינטרנט, התחלנו לעקוב אחרי הצורה שבה אנשים מציגים את עצמם. זה היה עוד לפני עידן הסלפי והחלטנו לשים מראה אל מול התחושה הזו שכל אחד עסוק בעצמו. מצד אחד כולם נראים אותו דבר ומצד שני כולם מחפשים אותנטיות, כך שהמלאכותיות הופכת להיות האותנטיות היחידה שנשארה".

למה הדמויות הן תמיד של צעירים ובני נוער?

"ככה אנחנו רואים את הדמות הקולקטיבית שכל הזמן מציגים לנו בכל מקום. האימג'ים ששולטים היום הם של אנשים צעירים. אנחנו מתעסקים בעבודה שלנו המון עם יוטיוב, למשל, ומדהים לגלות כמה מעט אנשים לא־צעירים הם חלק מהפלטפורמה הזאת. אנחנו בעיקר מתעסקים בעניין הסימבולי, לפיו כולנו מתבגרים נצחיים".

לצעירים היום יותר קשה מלצעירים של פעם?

"אולי יותר קשה להם כי הם באמת עמוסים כל הזמן בדימויים ומאוד קשה להם להמציא משהו חדש. יש קושי לשמור על ערך כי הכל אפשר להשיג בכל רגע. ההגדרה של אושר היא כמעט בלתי אפשרית עבורם ובגלל זה בעיקר אני מרחמת עליהם אבל אני לא חושבת שהם בהרבה רחוקים מאתנו, הדור שנולד בשנות ה־60 אבל אולי בגלל שבתור אמנים אנחנו תמיד מרגישים אאוטסיידרים, במובן החיובי, מעולם לא היינו במיינסטרים, יותר קל לנו להזדהות איתם".

התהליך בו עובדים הזוג מתחיל באיסוף של תמונות וטקסטים.

"יש לנו ארכיונים של אימג'ים ושל טקסטים, ואז אנחנו מרכיבים במחשב קומפוזיציה מצילומים שמעניינים אותנו בעזרת פוטושופ. אחר כך אנחנו מקרינים את הדימוי על בד ומציירים קווי מתאר, ובגלל שהציורים בדרך כלל מאוד גדולים, אנחנו כמעט תמיד עובדים במקביל, בארבע ידיים. פיתחנו טכניקה שבה אנחנו מציירים את שכבת הציור הראשונה בשמן ואז עוברים על כל הציור עם גירים פסטליים. האבקה של הגיר שמעובדת עם דבק מאפשרת לנו לסיים את הציור הרבה יותר מהר וגם האור נופל עליה בצורה אחרת, כך שדמויות נראות מוארות מבפנים".

עדי רוזנבלום ומרקוס מונטאן. חיפוש אחר משמעות בעולם שטחי צילום: גיא יחיאלי

מה משמעות הטקסט שבתחתית כל ציור?

"זה תמיד מגיע באופן ספונטני, אנחנו מחפשים משהו שמעניין ונוגע בנו, ולעתים מערבבים שני טקסטים יחד. הרבה פעמים הם לקוחים מספרות גבוהה שאנחנו מאזינים לה בספרי שמע בזמן העבודה, ואנחנו מוציאים אותם מההקשר".

איך כל זה מתקשר לנושא הרוחני באמנות בו עוסקת התערוכה?

"אחד הדברים שמעסיקים אותנו הוא ההתמודדות של הפרט בעולם פוסט־מטפיזי ופוסט־דתי, החיפוש אחרי עומק ומשמעות בעולם שחי רק על פני השטח. הסתירה בכך שאין משמעות קוהרנטית לקיום אלא רק שברים שלה. העובדה שבמיוחד בעשור האחרון יש געגועים וצורך לחוות רגשות 'עמוקים' יותר הפכו לגורם כלכלי ממדרגה ראשונה עם כל תנועות הוולנס (Wellness) שהן בעצם דרך של השיטה הקפטילסטית לנצל את הריק הנפשי שלנו כדי שוב למכור לנו את מה ש'חסר' לנו".