האמנית מאיה ארוך רוצה שתסתכלו ביצירה מכל הכיוונים

"אני מנסה לייצר חלל שבו לא רק העיניים מתפקדות, גם הרגליים מייצרות התבוננות", אומרת האמנית מאיה ארוך. "אני לא רוצה שהרצפה תישאר רק אובייקט בתוך החלל, אלא שיהיו ביניהם יחסים דואליים, שהצופה יסתכל על העבודה מלמעלה, מלמטה ומהצדדים. יש משהו בהליכה בתוך עבודה שיוצר קשר בין עין לגוף".

בעבודתה של ארוך "סדנת יזע", שמוצגת בימים אלה במסגרת התערוכה הקבוצתית "המאמינים" במוזיאון בת ים לאמנות (באוצרות הילה כהן שניידרמן, עד 17 באוגוסט) הצופים מאבדים את נקודת המבט הקונבנציונלית, גם באמצעות שינוי הייעוד המקורי של החומר. כך, רישום גרפיט על נייר הוא עבודת רצפה שמזמינה את המבקרים ללכת עליה, ועל הקיר ניצב שעון נטול מחוגים, שמורכב אובייקטים עשויי חימר שמדמים נרות נוטפים ופרצופים משונים. "השאיפה היא לטשטש את החלל והזמן, אז הרישום עובר לרצפה והחימר נדבק לקיר". לשני האלמנטים הללו נוספים מעין גלוסקמה ורישומים קטנים יותר. הכל בצבעי מונוכרום, אשר לרגעים מתנגשים בדימויים, שנראה שהושאלו מסרט אנימציה או מספרי ילדים.

מאיה ארוך צילום: דנה קופל

ארוך (31) היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, ומאז סיום לימודיה ב־2014 הספיקה להציג בכמה תערוכות קבוצתיות ובתערוכת היחיד "שיר והבטחה". העיסוק שלה במיצבים תלויי סביבה מלווה אותה לאורך כל הדרך, וכדי לנתק את העבודה מאלמנטים של חלל וזמן היא אימצה לעצמה פרקטיקה של חלום. "מה שהנחה אותי במחשבה על היצירה היה חלומות. בכל אלמנט שעבדתי עליו חשבתי איך אני מאבדת את החלל. יש בחלום משהו שמייצר מצב של חוסר אונים. אנחנו לא באמת יכולים לשלוט על הדימויים שמתגלים לנו בו, הם סמלים של איווים פנימיים שלנו. נוסף על כך, שינה היא הכרחית לנו, הגוף מכריח אותנו להירדם, וחלום הוא לא משהו שאנחנו יכולים להתחמק ממנו. אנחנו נכנסים למקום שבו אנחנו נטולי יכולת להשפיע, והעבודה עוסקת בחרדה או תחושת האימים שמשהו רע עלול לקרות לנו בחלום. לכן ניסיתי להטעין כל דימוי בעבודה בשתי תכונות - משהו מוכר ומשהו זר. ההלחם הזה יוצר מוזרות, וזו התחושה שרציתי להעביר ביחס לאימה מהלילה".

את חווה אותה בחיים שלך?

"החיים והאמנות תמיד זולגים זה לזה. השגרה הזאת של אימה שמקננת היא לא אירוע גדול שחוויתי אלא משהו יומיומי מתמשך. זה בא לידי ביטוי גם בדימוי של השעון: כשאני מוציאה ממנו את המחוגים, אני מוציאה את הזמן מהחלום. הנרות, שהם בעצם הדקות של השעון שעשויים חימר שרוף, קפאו במצב הזה. כל דקה היא נר שנוזל, שנכבה או בדרך להיכבות. ברגע שהוצאתי את המחוגים הוצאתי גם את הרעש האפשרי היחיד שהשעון מייצר, וכך יצרתי דממה. הדממה הזאת מאפשרת איזה רעש פנימי".