מאבק על הזכות לפרטיות, גירסת הרשתות החברתיות

המאמר המזוהה מכל עם הזכות לפרטיות, פורסם בשלהי 1890 על ידי שני משפטנים בכירים בארה"ב - סמואל וורן ולואיס ברנדייס. לדבריהם, שינויים פוליטיים, חברתיים או כלכליים, דורשים לעתים מהמשפט המקובל להגדיר זכות חדשה. הטכנולוגיה החדשה לאותה עת שהטרידה את הכותבים, היו טורי הרכילות שהתחילו להופיע בעיתונות בליווי תמונות. האגדה מספרת שההשראה למאמר הגיעה לאחר סיקור הנוכחים במסיבה שהתקיימה בביתו של וורן.

את הזכות לפרטיות הגדירו וורן וברנדייס כזכות להעזב לנפשך (the right to be let alone). על אף חלוף הזמן והכתיבה המרובה בנושא, נראה כי לא נמצאה דרך מוצלחת יותר להגדיר את מהות הזכות לפרטיות. מהותה הוא הצורך האנושי בקיומה של "מעטפת" אישית המלווה כל אחד מאיתנו, כך שנוכל להביא עצמנו לידי ביטוי, ללא לחצים והטיות חברתיות.

אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק

מאז פורסם המאמר השתכללו הטכנולוגיות. אנו חיים בעידן שהיקף המידע בו הוא בלתי נתפס, כאשר 90% מהמידע הקיים נוצר רק בשנתיים האחרונות. יכולות אחסון המידע ובוודאי היכולות לניצולו, משתפרות בצעדי ענק. פוטנציאל הפגיעה בפרטיות שכל אחד מאתנו מחזיק בטלפון החכם שבידו - הן פגיעה באחרים והן פגיעה של אחרים בנו - עולה על פוטנציאל הנזק ממנו חששו שייגרם בשל חשיפת מידע שהמדינה החזיקה במאגרים שבידה בשנות ה-80, עת נחקק חוק הגנת הפרטיות.

לצד הקידמה הטכנולוגית, היכולת האנושית האישית לעיבוד המידע העצום, לא התקדמה באותה מידה. שכלנו אינו מאפשר קפיצה אבולוציונית מהירה כל כך בהסתמך רק על יכולתנו האנושית, ללא עזרים טכנולוגיים. כמו כן אין לצפות שנצליח לגשר על פער זה ההולך וגדל. עובדה זו, דורשת מאתנו להסתמך על אמצעים טכנולוגים שינגישו ויסייעו בידינו לנווט בעידן העכשווי.

כדי שנגיע למידע שיסייע לנו כבני אנוש, בעלי רצונות ודפוסי התנהגות הייחודיים לנו, אנו נדרשים להפקיד בידי "מתווכים טכנולוגיים" (כגון גוגל ופייסבוק), חלק מהמידע אודותינו. כלומר, כדי לממש את העצמיות והפרסונליות שלנו, אותה ליבה שבגללה יצרו את הזכות לפרטיות, אנו נאלצים להסכין למידה מסוימת של פגיעה בפרטיות. אנו מניחים כי המידע שאנו מפקידים בידם יסייע להם להנגיש לנו את המידע המועדף והרלוונטי ביותר עבורנו, וכך - אנו מקווים - נצליח לגשר על הפער הטכנולוגי ולממש את האישיות הייחודית שלנו.

משרדי קיימברידג' אנליטיקה לונדון צילום: גטי אימג'ס

המשמעות היא שליבת המאבק שלנו לשימור האוטונומיה האישית, אינו יכול עוד להתמקד בזכות לפרטיות כפי שנתפסה בעינינו מזה 100 שנים, אלא עלינו להתמקד בזכותנו לפרסונליות. עלינו לעצב את הזכויות כך שיסייעו בידנו לשמור על ייחודיות האדם על פני המכונה.

משמעות דברים אלו היא כפולה. אחת, עלינו להתחיל לאמוד את מחיר הפרטיות שאנו משלמים ביחס לתועלת שמופקת עבורנו, ולא להתעקש על פרטיות מוחלטת שתקשה על מימוש זכויותינו הדיגיטליות. עלינו לבחון האם תמורת הפרטיות שוויתרנו עליה, נקבל סיוע טכנולוגי אמיתי שיסייע לממש את הרצונות האישיים של כל אחת ואחד בסבך הדיגיטלי. סיוע טכנולוגי הוא, לדוגמא, הסינון שמנוע החיפוש עושה עבורי בהתבסס על מידע אישי אודותינו. אלמלא הסינון והתעדוף של מנוע החיפוש, נתקשה לדלות את המידע הרלוונטי עבורנו שיסייע לממש רצונותיי באופן מיטבי.

שתיים, עלינו לדרוש מכל מי שהוא "מתווך טכנולוגי", ובכך בעל השפעה גדולה על האוטונומיות של הפרטים בחברה, חובות מוגברים כגון יצירת מרחב בחירה אמיתי. מרחב כאמור ייווצר אם, לדוגמא, הרשתות החברתיות יאפשרו לאנשים לקבוע את העדיפות בה הם מעוניינים שהמידע ייחשף אליהם, ולא להיות תלויים בלעדית בסיווג המתבצע על ידי אלגוריתם עלום המשתנה על פי החלטות החברה.

לרבים צרובה בתודעה הטענות על התערבות בבחירות בארה"ב בשנת 2016, פרשת קיימברידג' אנליטיקה. הזעם והכעס הגדול הופנה להתנהלות של פייסבוק שאפשרה תמרון, אמיתי או מדומה, של גורמים בעלי אינטרס מובהק, בדעותיהם של בני אדם. על אף שהפרשה כללה בתוכה העברת מידע פרטי רב, הזעזוע וההדים שהפרשה יצרה, נגרמו בשל ההמחשה ליכולות של "המתווכים הדיגיטליים" לגרום להטיות ולתמרון משמעותי ברצונותיהם של פרטים בחברה – ובכך גם להשפיע על הכרעות דמוקרטיות.

הכותבת הינה עו"ד, לשעבר ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע, וכיום מייעצת ומרצה בתחום המשפט והטכנולוגיה