מלכודת: "מלכוד 22" שוכחת את ההומור

יוסריאן הוא טייס במלחמת העולם השנייה שמנסה להשתחרר מהשירות על סעיף נפשי. הבעיה היא שהרצון שלו לא למות במלחמה בהכרח מקטלג אותו כשפוי. זהו "מלכוד 22" המפורסם שעומד בבסיס הקלאסיקה הספרותית של ג'וזף הלר, שזוכה כעת לגרסה טלוויזיונית — הפקה סופר־מדוברת של שירות הסטרימינג הולו, שמתהדרת בג'ורג' קלוני, כאחד מהמפיקים הראשיים ומבמאי הסדרה, ועולה מחר בערוץ yes edge.

כריסטופר אבוט כיוסריאן ב"מלכוד 22" (yes edge). הסדרה מאכילה את הצופה בכפית: "עכשיו צוחקים! עכשיו עצובים!" צילום: באדיבות YES

הבעיה בעיבוד של יצירה ענקית כמו "מלכוד 22" , היא שהיוצרים נקלעים בהכרח במלכוד־22 משל עצמם: כשחומר הגלם שלכם הוא הטוב ביותר, כל שעליכם לעשות הוא לא להרוס אותו. לא לתבל יותר מדי, לא להשאיר על האש יותר מדי זמן, ובעיקר לשמר את הרוח המקורית שלו. כלומר ההיפך מכל מה שנדרש כדי להפוך יצירה כאוטית כמו "מלכוד 22", שקופצת בין זמנים ומזגזגת בין זוועות מלחמה קשות לרגעי אבסורד קורעים מצחוק — ליצירה טלוויזיונית נהירה.

"מלכוד 22" היתה אמורה להיות טור דה פורס עבור הולו — מקור ספרותי נחשב ואהוד, עלילה ידועה מראש וסגורה שלא תסבך עכשיו את ההפקה בדרישות המשך, וג'ורג' קלוני כסמן של איכות. מבחינה ויזואלית, לפחות, מדובר בהצלחה. ההפקה מרהיבה, וברור שקלוני הושפע מאוד מסגנון הבימוי של האחים כהן, שאיתם עבד מספר פעמים. המטוסים, הנופים, מקלות הגולף, הפסקול — הכל מרגיש באמת־באמת כמו שנות הארבעים, צבוע בפילטר חום־צהבהב שמוציא את המיטב מהגבעות של איטליה, שם צולמה הסדרה. הבעיה היא שכל שאר רכיבי הסדרה מקרטעים.

קלוני. מנסה להיות האחים כהן, ונכשל צילום: באדיבות YES

"מלכוד 22" קיבלה על עצמה את ההחלטה לסדר את הבלגן של הרומן, לספר את הסיפור בסדר כרונולוגי, אבל בדרך איבדה משהו. כל הרכיבים הדרושים לסדרה מעולה נמצאים פה, אבל הבחירה בקוהרנטיות־יתר של העלילה מטשטשת את הסאטירה עד שזו נעלמת כליל, ובדרך רוצחת כל בדל של הומור. וחבל. כי המקור הוא ספר מצחיק מאוד. באופן פרדוקסלי "מלכוד 22" מצולמת, ערוכה ומשוחקת כמו קומדיה, אבל היא לא מצחיקה. כמעט ואין בה בדיחות, וקלוני — בניגוד לאחים כהן — לא יודע איך לחלץ הומור מרגעים דרמטיים.

וכך, במקום שיוסריאן (כריסטופר אבוט) יתפתל בנבכי הבירוקרטיה הצבאית, הוא נועץ מבטים רציניים למצלמה ולוחש במלודרמטיות שורות כמו "אני לא רוצה לעשות את זה. אני לא רוצה לטוס לעוד גיחות", וזה נראה כמו סרט רציני על הלם קרב, אבל אז המטוסים ממריאים, גשם הפצצות נופל בחינניות וג'אז קליל נשמע ברקע, כאילו לרגע אנחנו ב"ד"ר סטריינג'לאב". ואז קורה אסון כזה או אחר ומתחילה מוזיקת מלחמה כבדה ודרמטית, כדי שנדע שאנחנו ברגע דרמטי.

וכאן הבעיה. הלר ידע שחלק גדול מהעוצמה שלו כמספר הוא לתאר את רגעי האימה ואת הרגעים המגוחכים באותו טון מרוחק מעט, לתת לקורא להבין את האבסורד המלחמתי בעצמו. אבל הסדרה מעדיפה להחזיק לצופה את היד ולהאכיל אותו בכפית: "עכשיו צוחקים! עכשיו עצובים!". התוצאה היא סדרה שהיא לא ממש מצחיקה, ולא ממש עצובה. ובהתחשב במקור שעליו התבססה — היא בעיקר מכעיסה.