הדמוקרטיה תשלם את מחיר הקרב על המילה האחרונה

ראש הממשלה בנימין נתניהו יצטרך להציג את ממשלתו החמישית בתוך שבועיים. עם כניסת המשא ומתן לישורת האחרונה, מתברר כי נתניהו ויריב לוין שמנהל מטעמו את המשא ומתן, מבקשים להכניס, אולי כנספח להסכמים הקואליציוניים, שורת הסכמות על רפורמה במערכת המשפט.

אם בממשלה הקודמת התמקד נתניהו בתקשורת והותיר את המשפט לטיפולה של שקד שפעלה תחת אילוצי כחלון, כעת לוקח נתניהו את המשפט לטיפולו משוחרר מעולו של כחלון. בין הנושאים המרכזיים על שולחן הדיונים בחלק מרפורמת המשילות והמשפט שתעוגן בהסכמים הקואליציוניים: פסקת התגברות מצומצמת או רחבה - שלילת סמכות בג"ץ להתערב בחקיקה; שלילת סמכות בג"ץ להתערב בהחלטות מינהליות - של ממשלת ישראל, שריה וועדות הכנסת; שינוי שיטת מינוי השופטים; צמצום זכות העמידה בפני בג"ץ - צמצום עותרים ציבוריים, ועוד.

ראשי הקואליציה על פסקת ההתגברות

מורשת שקד עוברת ללוין

סיסמת הבחירות של הימין החדש ארזה את החמאס ואת בג"ץ בחבילה אחת שיש למגרה. חמאס כפרויקט של נפתלי בנט ובג"ץ של איילת שקד. שילוב היעדים הזה שווק כשתי סכנות למדינת ישראל. נבזי, נורא, אבל מצוות הקמפיין של שני הפוליטיקאים כרכה ביחד את חמאס ובג"ץ.

והנה, השניים נותרו מחוץ לכנסת, אך מורשתם חיה ובועטת. אבל, בהבדל קטן. החמאס בכלל אינו על הכוונת ונתניהו דווקא יודע להסתדר ולהתפשר עמו. הבעיה האמיתית היא בג"ץ ומערכת המשפט. לכן, מיד לאחר שהפסקת האש בעזה נכנסה לתוקף נפתחה האש ובמלוא העוצמה על מערכת המשפט.

המערכה הזו נועדה לשרת שתי אג'נדות מרכזיות. הראשונה, הצרות האישיות של נתניהו. נתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום ודה־לגיטימציה של המערכת עשויה לשרת אותו על ידי הרתעתה. ולכן, הוא ואנשיו, הסנגורים מכאן וחבריו לסיעה ולקואליציה מכאן, מכינים את התשתית לחילוץ חקיקתי־מינהלי בעיקר מול הפרקליטות והיועץ.

תוכיח שיש לך אחות: ללא עותרים ציבוריים המאבק בשחיתות ייפגע אחת הדרכים האפשריות לסירוס בג"ץ היא על ידי חסימת עותרים ציבוריים דוגמת ארגוני זכויות אדם, איכות הסביבה ומלחמה בשחיתות שלטונית שחר אילן לכתבה המלאה 

האג'נדה השנייה שהיא התשתית לרפורמת "משילות ומשפט" שהוצפה אתמול, היא המשך לרפורמת שקד ובן בריתה שר המשפטים המיועד יריב לוין. השניים חולקים את תפיסת "הרוב קובע", את הדמוקרטיה כמשטר שיכול לעשות ככל העולה על רוחו בתנאי שיש לו רוב בכנסת. זאת, להבדיל מתפיסת הדמוקרטיה שהשתרשה כאן בשנים האחורונות - דמוקרטיה ליברלית, דמוקרטיה של זכויות אדם, דמוקרטיה שבכוחה להגביל את השלטון.

שינוי בג"ץ או מיגורו

המהפכה המשפטית שנרקמת במסדרונות הקואליציה הנוכחית מבליטה את רעיון ההתגברות על המשפט. התגברות על כוחו של בג"ץ ובתי המשפט המנהליים לבטל לא רק חוקי כנסת אלא גם החלטות מנהליות - מהממשלה ומטה. מאז המהפכה החוקתית של 1992 ביטל בג"ץ כ־15 חוקים בלבד של הכנסת, לרוב סעיפי חוק נקודתיים. התערבות מינורית זו בחקיקה מלמדת הן על ריסון שיפוטי, אבל גם על ריסון חקיקתי. זה לא מנע צעקה גדולה על הפקעת המשילות בידי המשפט.

לנתניהו ולרפורמטורים המשפטיים שלצדו ברור שביטול חוקי הכנסת שנעשה במשורה אינו מצדיק את זעקת הקוזק הנגזל ממשילותו. ולכן, מצורף הרעיון להתגברות גם על החלטות מינהליות. האם בהחלטות אלה נגזלת המשילות? ממש לא, אבל נכון הוא שההתערבות בהחלטות מינהליות, אף שגם היא לא בהיקף רחב, היא רבה יותר ולעתים כואבת לשלטון הרבה יותר מביטול חוקים.

דוגמה בולטת היא ביטול מתווה הגז. נתניהו לא ישכח כיצד הטריח עצמו לאולם בית המשפט העליון לבקש על נפשו של המתווה, לא לפני שהיועץ המשפטי לממשלה והמשנה הכלכלי אבי ליכט אישרו אותו. ובכל זאת, בג"ץ מצא לנכון לפסול אותו על פסקת היציבות. וישנן החלטות ממשלתיות בשולי הסכסוך שהתערבות בג"ץ מטריפה את השלטון. למשל, האישור לקיים את טקס הזיכרון האלטרנטיבי למשפחות השכולות, או ההחלטה לאפשר מעבר חולים ופצועים לבתי חולים בגדה דרך ישראל וההחלטה לאסור על סחר בגופות מחבלים שנמצאת כעת בדיון נוסף.

פסקת ההתגברות המורחבת נועדה לסכל את הביקורת השיפוטית על חוקים ועל החלטות מינהליות כשלא ברור עד לאן יימתחו - ממשלה, שרים, ועדות כנסת, ראשי ערים, רגולטורים.

הגל הגדול של אקטיביזם שיפוטי מאחורינו לאחר פרישת אהרן ברק ודורית ביניש. הנשיאים וגם השופטים בעשר השנים האחרונות כבר אינם מצדיקים את ההתנפלות הנוכחית. ואיש לא שם לב לסתירה המובנית שבין התפארותה של שקד בהפיכת בית המשפט לשמרני יותר לבין הצורך המופגן במיגורו.

להחליש את קול השופטים

לעניין זה נוגעות הרפורמות המוצעות של שינוי שיטת מינוי השופטים ותוספת ארבעה שופטים לעליון. שיטת המינוי בישראל היא ייחודית ומגלמת איזון, דיאלוג ופשרה בין פוליטיקאים לאנשי מקצוע (שופטים ונציגי הלשכה). כמו בכל גוף דמוקרטי ההחלטות בו נופלות לפי רוב ומיעוט.

השרה שקד השכילה לכרות ברית עם נציגי הלשכה לקידום מועמדים משותפים ובכך הפכה מסורת ארוכת שנים שבה שופטי העליון שלטו במינויים באמצעות קואליציה עם נציגי הלשכה וחלק מנציגי הכנסת. ועכשיו כשהפוליטיקאים למדו כיצד לשלוט במינויים הם רוצים לפרק את המנגנון ולהעניק לעצמם שליטה מלאה.

הגדלת בית המשפט העליון הוא תרגיל שקוף להחלשתו. ככל שיש יותר, הבית הופך מבית משפט לבית שופטים. מתרבות המחלוקות, נחלש הקול החזק והצלול שאמור לבקוע ממנו. לכאורה מנסים להיטיב כאן עם בית המשפט בתוספת שופטים שיתמודדו עם העומס. בפועל, המטרה היא להחליש את קולו.

גם מתן האפשרות לשרים לייצוג פרטי כשעמדתם נשללת בידי היועץ המשפטי לממשלה מכוונת להחלשת המערכת. כיום שר יכול לגייס ייצוג נפרד רק באישור היועץ המשפטי לממשלה. בהיעדר אישור, עמדת השר מובאת לבית המשפט בידי נציגי המדינה. הרעיון הוא שהמדינה מדברת בקול משפטי אחד, קולו של היועץ. ושוב, הלהט הרפורמטורי הזה מצמיח יוזמות סותרות. בקנה נמצא חוק היועמ"שים שיאפשר לשרים למנות את יועציהם. אז מה צריך גם את החוק הזה וגם את הייצוג הפרטי?

החרבת המשפט בהצבעה

מהפכת המשילות הזו מנומקת בהשלטת רצונו של הרוב. קואליציית נתניהו המסתמנת נשענת על 16 חברי כנסת חרדים וששת חברי איחוד מפלגות הימין. החרדים ברובם אינם מכירים במערכת המשפט. הם כפופים להלכה, לרבנים, לבתי דין משלהם. אבל האצבעות שלהם ישרתו את המהפכה שתנטרל את המשפט והדמוקרטיה בישראל. איחוד הימין מדבר בשם הדמוקרטיה אבל דמוקרטיה שמדירה ערבים, רפורמים, להט"בים ומדכאת נשים. אלה שתי הקבוצות הפרלמנטריות שאמורות להשיג את הרוב להחרבת המשפט והדמוקרטיה.