מבוקש לתפקיד המבקר: רק לא שופט

המועמד של נתניהו אברהם דיסקין ב-2017: "בג"ץ מוביל פוטש שחותר תחת שלטון החוק" בראיון לאתר מידה לפני שנתיים הטיח פרופ' אברהם דיסקין אמירות קשות במערכת המשפט: "בהתנהלותה הנוכחית מערכת המשפט זה האסון הפנימי הגדול ביותר במדינה". על בג"ץ אמר: "אנשים לא מבקרים את בג"ץ כי הם מפחדים. מאז תקופת אהרון ברק שורר שלטון פחד ואימה". עוד התבטא נגד התפטרות נתניהו במקרה של כתב אישום שחר אילן, 63 תגובות לכתבה המלאה 

1. מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, יסיים בתחילת יולי את תפקידו, לאחר קדנציה של שבע שנים. את מחליפו צריכים לבחור 120 חברי הכנסת, בהצבעה חשאית, לא יאוחר מ־4 ביוני, חודש בדיוק לפני מועד פרישתו של שפירא. כדי להעלות מועמדות לתפקיד נדרשת תמיכה מעשרה חברי כנסת מכהנים, ועד כה טרם הועלתה מועמדות רשמית של אף מועמד או מועמדת, אך פורסם כי בליכוד מבקשים למנות לתפקיד את פרופ' אברהם דיסקין.  עוד הוזכרו שמותיהם של עו"ד מיכל רוזנבוים והניצב בדימוס יעקב בורובסקי, ומטעם האופוזיציה: המשנה לנשיאת העליון לשעבר אליקים רובינשטיין ופרופ' יפעת ביטון.

מבקר המדינה יוסף שפירא וראש הממשלה בנימין נתניהו צילומים: אלכס קולומויסקי, עומר מסינגר

מבקר המדינה דומה רק לנשיא המדינה בכישורים הנדרשים ובדרכי הבחירה. כל הנדרש הוא "אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל", והבחירה היא בידי 120 חברי הכנסת. לכן, עפרה ברכה שנפסלה מלכהן כנציבת שירות המדינה, יכולה להיות מבקרת המדינה או נשיאת המדינה. החיפושים מתרכזים כעת במאגרים שכותרתם "רק לא שופט". חמשת מבקרי המדינה האחרונים היו שופטים. יעקב מלץ, מרים בן פורת, אליעזר גולדברג, מיכה לינדנשטראוס ויוסף שפירא. במעבר מגולדברג ללינדנשטראוס "הורד" המבקר בדרגה - משופט עליון לשופט מחוזי. גם שפירא, מהמחוזי ירושלים, נבחר לאחר שגבר על המשנה לנשיאת העליון אליעזר ריבלין.

3. לינדנשטראוס ושפירא, שנתמכו בבחירתם בידי מקורבים פוליטיים לשלטון, "אכזבו" את ממניהם. יריב לוין וזאב אלקין הריצו את שפירא. בין חבריו היו גם עוה"ד דוד שמרון ויצחק מולכו. שפירא הובא כדי לבלום את האקטיביזם הביקורתי שהגיע לשיאו בתקופת לינדנשטראוס.ודיכוי האקטיביזם הזה הוא מטרת העל במאמץ הפוליטי להשתלט על מוסדות המשפט, החקירה והרגולציה, בהם המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה והייעוץ המשפטי בכלל (חוק היועמ"שים שצפוי להתעורר לחיים), בית המשפט העליון ועכשיו מבקר המדינה. כולם נתפסים כקושרי קשר נגד השלטון הנבחר.

קו פרשת המים בביקורת המדינה נרשם בעת כהונתה של מרים בן פורת שעסקה במינויים פוליטיים, מימון בחירות, ונודעה כמי שהכניסה ללקסיקון את "קניית שלטון בכסף". יורשה, אליעזר גולדברג, נבחר כדי להחזיר את פרופיל המבקר לדגם המנומנם מלפני בן פורת, אבל הגלגל כבר לא הוחזר לאחור. גולדברג התריע על הפרשות שהובילו לכתבי אישום נגד עמרי שרון (מימון הבחירות של אריאל שרון) וצחי הנגבי (מינויים במשרד לאיכות הסביבה).

ואז הגיע לינדנשטראוס והלך צעד נוסף, בעצם שלושה, קדימה באסטרטגיה שלו: לפרסם דו"חות בזמן אמת; לפרסם שמות המבוקרים; להתמקד בנושאי שחיתות וטוהר מידות. וכאן, כיוון לינדנשטראוס הכי גבוה כשהלך על הראש הכי גבוה - ראש הממשלה, אהוד אולמרט. המבקר הפיק סדרת דו”חות קטלניים שהכירו לציבור את סעיף 14(ג) לחוק מבקר המדינה - חשד לפלילים המועבר ליועץ המשפטי לממשלה. ליועץ דאז מני מזוז, שסלד תחילה מהשיטפון שנחת עליו בחסות 14(ג), לא נותרה ברירה אלא לפצוח בחקירות על דירות המגורים שאולמרט קנה ומכר, מכירת בנק לאומי, המרכז לעסקים קטנים ועוד. פרשת מרכז ההשקעות שהחלה אצל המבקר הסתיימה בהרשעת אולמרט בהפרת אמונים.

4. ואז מונה שפירא כדי לרסן את האקטיביזם הביקורתי הזה. לשפירא לקח זמן, אבל גם הוא "מעל" בציפיות ממניו. הוא אפילו הוסיף למורשת לינדנשטראוס את האלמנט שמטריף במיוחד את שלטון הימין בישראל - זכויות אדם. וכך נתפס מבקר המדינה בידי שרת המשפטים היוצאת איילת שקד כעוד משלט שהופקע בידי האקטיביזם המשפטי. ומי האחראי? כמובן, אותו אהרן ברק שכיועץ משפטי לממשלה ונשיא בית משפט עליון השליט עלינו את היועץ והבג"ץ. שקד וסמוטריץ’ סימנו את ברק כאחראי המרכזי.

ואיך הוא עשה זאת? ב"השתלת" אנשיו וחזונו במשרד המבקר. מנכ"ל משרד המבקר אלי מרזל הוא אחיו של מי שהיה עוזרו המשפטי של ברק, יגאל מרזל, כיום מנהל בתי המשפט. מתן גוטמן, מבכירי משרד המבקר, עשה את הדוקטורט שלו בהנחיית הפרופסורים אריאל בנדור ואהרן ברק. היועץ המשפטי של משרד המבקר, פרופ' יורם רבין, הסתייע במכתב המלצה מברק בהצגת מועמדותו לתפקיד. לכן, מה הפלא ששפירא, שהומלץ בידי יריב לוין, הפך את עורו. סמוטריץ’ כבר הבהיר שלא יחזור על הטעות הזו למנות שופט וכי "יתאבד" על כך שהמבקר הבא לא יהיה שופט.

5. להבדיל מבחירת שופט, יועץ משפטי, מפכ"ל, נציב שירות מדינה, שלמינוים נדרשים לא רק כישורים אלא מנגנוני סינון כוועדות שונות לבחירת/בחינת/פסילת מועמדים, מבקר המדינה, כמו הנשיא, נבחרים בידי הכנסת והכנסת בישראל היא לרוב חותמת הגומי של הממשלה. התוצאה היא שנתניהו יבחר את המבקר ולנתניהו נמאס משופטים, במיוחד עצמאיים, שעדיין נהנים ממידה מסוימת של יוקרה ואמון ציבוריים. לכן מסוכן מבחינתו להציבם בתפקידי מפתח, לפחות לא לפני שיחסל את שאריות היוקרה והאמון האלה, משימה שהוא ואנשיו, בגיבוי "השותפים הטבעיים", בעיקר מהימין הקיצוני מתמסרים לה בכל מאודם.

הקריטריונים המרכזיים בבחירת בכירים מתמקדים בשנים האחרונות בשניים - "נאמן" או "חלש", או שילובם שזה הכי טוב. אגב חלש עדיף על נאמן כי מי שנתפס כנאמן יכול להחליף נאמנות. רוני אלשיך מונה לאחר שנתלתה בו ציפייה לנאמנות לנתניהו, אלא שבמעלה הדרך הוא החליף נאמנות. גם במינוי ראש המוסד עלתה שאלת הנאמנות, וכמובן שהיא מטרידה בהקשר לבחירת היועץ המשפטי לממשלה שמהלכיו המשפטיים מול נתניהו (ורעייתו) מספקים דלק לניתוחים סותרים באשר לנאמנותו.

מועמדת נוספת היא עו"ד מיכל רוזנבוים שסיכוייה לא גבוהים בגלל רקורד ומשקל סגולי שאינם תואמים למעמד ולתפקיד. נכון שאין מניעה להריץ אותה, אבל בהצבעה חשאית יש סיכוי שתפסיד למועמדים כרובינשטיין וביטון. מועמד נוסף ששמו עלה, וירד באותה המהירות, הוא ניצב בדימוס יעקב בורובסקי.