להיגאל מרצון: סיפורה של אשת גואל רצון במרכז ההצגה "השיבה"

חמשת הימים והלילות הדחוסים שלאחר שחרורה של אורה (או בשמה המקורי נועה) מהכת של אביהו תשבי עומדים במרכז ההצגה "השיבה", שתעלה בתיאטרון הקאמרי ב־24 במאי.

לאחר 16 שנים בשכונת הארגזים היא חוזרת לקיבוץ ילדותה העשיר, שממנו ברחה בגיל 18, עם חמשת ילדיה שהוריה מעולם לא פגשו. "זו דרמה אישית סוערת כי סודות מהעבר שלה מתגלים ומאיימים להרוס את חייה ואת חיי המשפחה", מספרת איה קפלן, שכתבה וביימה את ההצגה.

נטע גרטי (מימין) ושמואל וילוז'ני ב"השיבה", שיעלה בקאמרי בשבוע הבא. חזיונות שלא מרפים צילום: עמית שעל

ההשראה לכתיבת המחזה הוא סיפורה של יהודית הרמן, אחת מנשות גואל רצון, שחזרה לקיבוץ עם חמשת ילדיה אחרי שנים בכת. "חבר שמכיר אותה סיפר לי עליה, וזה לפת אותי", מספרת קפלן. "הייתי בטוחה שאלה נשים ממשפחות הרוסות ומעמד סוציו־אקונומי נמוך, שחיפשו דמות אב. זו היתה כת של עבדות, לא כת מתגמלת. לא האמנתי שזו יכולה להיות בחורה ממשפחה טובה. היה לי ויז'ן של בחורה עומדת על שביל בקיבוץ עם חמישה ילדים ופקלאות, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב את זה. מה שעניין אותי הוא החזרה הביתה למשפחה".

נטע גרטי, שמגלמת את נועה, מספרת על הטלטלה שעברה כשקראה לקראת העבודה על ההצגה את היומנים שכתבה יהודית במהלך השתייכותה לכת ובתקופה שאחריה. "היומנים נמצאים ליד המיטה שלי, והקריאה בהם הסעירה אותי. יש בתוך הכת סדר ושקט שמכסים על סערה גדולה מאוד וכלא שהיא נמצאת בו. אבל ביומנים שנכתבו לאחר מכן יש מצוקה כל כך גדולה וחושך כל כך גדול ותחושת זרות ואובדן דרך, עד שלרגעים המחשבה נודדת במחשבה אם עדיף לה להיות ציפור תלושה ובודדה בחוץ".

בהצגה, שבה משתתפים גם שמואל וילוז'ני, אודיה קורן, רות אסרסאי, מיה לנדסמן ועוד, חווה נועה פלשבקים לחיים בכת וחזיונות שבהם היא רואה את אביהו בכל מיני מקומות. "חזיונות הם משהו שמאפיין אנשים שיצאו מכת, זו פוסט־טראומה חמורה", מספרת קפלן בעקבות התחקיר המקיף בסיועו של ד"ר גבי זוהר, חוקר ומטפל בשורדי כתות.

"הנושא של גורואים ויכולת ההשפעה שלהם העסיק אותי מאוד בשנות ה־20 של חיי. כל מיני מנהיגים וקבוצות רוחניות ששטפו את תל אביב, וחברים שלי זרמו לזה, כולל חברה טובה שפחדתי שתיעלם אבל לשמחתי בזכות הרבה עבודה היא לא. עניין אותי עד כמה זה טהור ועד כמה זה ניצוּל, בייחוד כשמעמיקים בזה ונוצר קשר אינטימי. אני לא אדם שנוטה למיסטיפיקציות, אני ריאלית מאוד ומאמינה למה שאני רואה בלי לחפש סימנים מהיקום. עם זאת, כשאתה מפתח יראת כבוד עצומה מהולה בפחד למישהו, יש לו יכולת כמעט מאגית עליך. היה לי בוס כזה שהיה קשה להשתחרר ממנו, והיה לי מפקד בצבא שבדיעבד אני יכולה להגיד שהרס את חיי החיילים שלו".

המחזה מאגד בתוכו את סיפורה של הרמן עם סיפורם של שורדי כתות נוספים, ומציג שלושה היבטים: ההתמודדות של ההורים עם ילד שחוזר מכת ולא היה איתם בקשר כל השנים - סינדרום המת החי; המקום של האשה בסיפור; וחקירות המשטרה שהיא עוברת על ידי צמד בלשים שמנסים להתחקות אחר מה שקרה בכת.

היוצרת איה קפלן. "לא האמנתי שאלה יכולות להיות נשים ממשפחות טובות" צילום: עמית זמיר

"להביא קול נשי לבמה"

העיסוק באשה שכלואה בחברה עם תרבות קיצונית הוא נושא שקפלן התמודדה איתו אשתקד בהצגה "עושה כרצונו" שביימה על פי סיפורה של אסתי ויינשטיין, אשה חרדית שהוחרמה על ידי הקהילה לאחר שעזבה את הבית, ולבסוף התאבדה. "הרגשתי שלקחתי על עצמי סוג של שליחות כי הנושא בער בעצמותיי. אחרי שסיימתי את העבודה על ההצגה הזאת פתאום צץ הסיפור של יהודית הרמן והרגשתי שזו משיכת קו טבעית. אחד הדברים שנחרדתי לגלות, וזה חזק מאוד על הבמה, הוא שקולטים את רמת הדיכוי הנשי: מנהיג כת פסיכופת הוא אדם עם סבלנות אין קץ שכורך את הקורים שלו לאט לאט. בהצגה רואים איך אשה נורמטיבית הצליחה להימחק, להפוך ללא קיימת, והגורו שלה הוא בן אלוהים".

כשקפלן כותבת על נשים היא מרגישה בשליחות. "יש לי תפקיד - להביא קול ונרטיב נשי לבמה. אני חיה בישראל 2019, שלא פשוט לחיות בה ועוולות קורות לנשים, וזה משהו שאני לא תמיד יכולה לשמוע עליו בלי לעשות מעשה. תיאטרון זה אחד הכלים הכי משפיעים שיש. אחרי 'עושה כרצונו' קיבלתי פניות רבות מנשים שהודו לי כי חוו מקרים כאלה, וזה רק עוד יותר דרבן אותי. עוד לפני ש'השיבה' עלתה אני כבר מקבלת הודעות מאנשים שזה קרה להם, ויש בזה משהו נורא חזק. משום שאין מספיק במאיות, אז אין מספיק נרטיבים נשיים על הבמה. עד לפני שנתיים־שלוש רוב הגיבורים על הבמה היו גברים. אני לא בעד פוליטיקת זהויות אבל מטבע הדברים שיותר נשים נכנסות לביים ולכתוב יש יותר סיפורים נשיים".

ארי פולמן עושה חנוך לוין

"השיבה" היא אחת ההצגות בתוך הרפרטואר הרחב של תיאטרון הקאמרי ל־2020–2019, שנחשף אתמול. בין ההצגות הנוספות שיעלו: "היריון" מאת עדנה מזי"א בהשתתפות מיה דגן ומיכה סלקטר, "גדר חיה" על פי ספרה של דורית רביניאן ששותפה גם לעיבוד לבמה, עיבוד ל"כימים אחדים" מאת מאיר שלו, "פאני וגבריאל" על פי ספרה של נאוה סמל, "מלאכים באמריקה" שהיא פנטזיה להט"בית מאת טוני קושנר ו"מחוברים לחיים" בהשתתפות שמואל וילוז'ני ושון מונגוזה ("עיר מקלט").

ארי פולמן, זוכה פרס גלובוס הזהב על הסרט "ואלס עם באשיר", מגיע לראשונה לתיאטרון כדי לביים את המחזה "מתאבל ללא קץ" של חנוך לוין. "פנתה אליי ליליאן ברטו וביקשה שלרגל 20 שנה למותו אביים מחזה שהוא לא הספיק. לביים בתיאטרון זה משהו שתמיד פלרטטתי איתו. זו היתה הזדמנות נדירה. התחלתי לקרוא את המחזה ונשמטה לי הלסת. יש לי הרבה מחשבות על איך לביים אותו. זה מחזה מתנה, אתגר עצום".