מנהל ספורטיבי צריך להיות יותר מנהל ופחות ספורטיבי

כדי להבין איך הכדורגל השתנה בעשור האחרון, אנחנו יכולים לבחון סטטיסטיקות שנשאבו מהפרמיירליג בעשור האחרון. סטטיסטיקות מחברת Opta, שמלקטת את הנתונים ממשחקים ומפרסמת את חלקם. קבוצות כיום, למשל, מוסרות הרבה יותר. ב־2008/09 קבוצת פרמיירליג ממוצעת מסרה 358 פעמים במשחק. עשור אחרי והממוצע עומד על 453 - כמעט 100 יותר מסירות. 25% יותר בסך הכל. ב־2008 ארסנל מסרה 495 מסירות למשחק - הכי הרבה בזמנו בליגה. עשר שנים אחרי, ומנצ'סטר סיטי מוסרת 50% יותר - 743 פעמים במשחק. למה יש כל כך הרבה יותר מסירות? כי קבוצות מבינות את החשיבות של הנעת הכדור בהנעת הקבוצה היריבה ויצירת חללים בהתקפה. מחקר של Opta מראה שיש קורלציה בין קומבינציות של מסירות מהירות ליצירת חללים ויצירת מצבים איכותיים.

יוסי בניון. האם יש לו את סט הכישורים הנדרש לתפקיד? צילום: עוז מועלם

במקביל, רואים גם גם ירידה חדה בתאקלים במשחק. למשל, ב־2008 רדינג רשמה 800 תאקלים במהלך העונה. 10 שנים אחרי והקבוצה שעשתה הכי הרבה תאקלים בפרמיירליג לא מגיעה ל־800 בעונה. למה? כי החוקים השתנו במעט. אדומים נשלפים מהר יותר על תאקלים שנראים פרועים. כמו כן, תאקלים גם לא כל כך יעילים מבחינת ההגנה. מי שיורד לתאקל ומפספס עשוי למצוא את עצמו על התחת בזמן שהקבוצה היריבה תוקפת את חבריו לקבוצה עם יתרון מספרי.

שינוי מהותי נוסף במשחק - מספר ההרמות (פעולה לא יעילה מבחינה סטטיסטית) צנח בשליש. ואולם, עדיין יש הרמות - רק שהן מגיעות מהמגינים ולא שחקני ההתקפה. אם ב־2008 "המרימים" המצטיינים היו שחקני התקפה ושחקני כנף, אז העונה 8 מ־20 המרימים הטובים ביותר הם מגינים. זה גם תלוי התפתחויות טקטיות אך גם התפתחויות במתודות האימונים וניתוח הביצועים הפיזיולוגים של השחקנים שאפשרו ליותר מגינים להשתתף ביותר התקפות. הדרישות הפיזיות משחקנים השתנו, הדרישות הטקטיות משחקנים השתנו והדרישות הטכניות משחקנים השתנו. הענף, זה רק הגיוני, השתנה לגמרי.

אז איך מועדון כדורגל צריך לפעול בעולם שמשתנה כל כך הרבה תוך עשור? איך מועדון, שעל פניו צריך להחתים שחקנים לכחצי עשור ולגדל שחקנים לעשור הבא, צריך להיות מתופעל בתעשייה כל כך משתנה ותחרותית? בדיוק בגלל המאמן - זה שאחראי לכך שהקבוצה תתרכז במשחק הבא ותנצח אותו - לא יכול להיות מרכזי בקבלת החלטות לגבי רכישת שחקנים וקבלת החלטות לגבי שחקני עתיד במועדון. בגלל זה צריך מישהו - בדרך כלל מנהל ספורטיבי - שיקבל את ההחלטות החשובות ביותר לעתיד מועדון הכדורגל.

כמה מודלים

מה מנהל ספורטיבי כזה צריך להיות? לפי דן אשוורת', שתפקד כמנהל הספורטיבי של ההתאחדות לכדורגל האנגלית ועבר לעבוד בברייטון מהפרמיירליג, יש למנהל כזה ארבעה עמודי תווך לעבודה שלו: ביצועי הקבוצה הבוגרת, גיוס שחקנים ומאמנים, אקדמיה ומדעי ספורט ורפואה. כמעט ואין אנשים שמבינים מספיק בכל התחומים הללו כדי לנהל אותם בצורה הטובה ביותר ולכן התפקיד הראשון שלו זה למצוא את האנשים המתאימים לאימון הקבוצה הבוגרת (מאמן), אחראי לגיוס שחקנים ומאמנים (סקאוט ראשי), אחראי לאקדמיה (מנהל אקדמיה) ואחראי למחלקה הרפואית והמדעית (אחראי לביצועים). המנהל הספורטיבי כמעט ולא צריך לעסוק בכל תחום ביום־יום אלא צריך לדעת לבנות תרבות מועדון, שתלויה בסגנון המנהיגות שלו.

לפי ג'ון פ’ קוטר, פרופסור למנהיגות מבית הספר לעסקים של הארוורד, "ההבדל בין המאה ה־20 למאה ה־21 במודלים הניהולים זה דמות המנהל. מפקידים עם יותר כוח ביחס לפקידים אחרים, המנהל כיום צריך לתקשר את האסטרטגיה והחזון של הארגון למומחים שמנהלים את החלקים השונים בחברה". זה לא שונה בקבוצת כדורגל. ומה שמנהלים ספורטיביים צריכים לדעת לעשות זה לקבל החלטות לגבי הצוות שיכול לעמוד ביעדים שנקבעו על ידי הארגון ולסייע להם לעשות זאת: אם זה אומר לשבת במשא ומתן עם שחקן או לסייע בראיונות עבודה למציאת רופא לקבוצה הבוגרת.

לפי Elite Performance Partners, חברת יישום בקבוצות ספורט, עדיין אין הגדרה מלאה לתפקיד זה וכל מועדון מחלק את האחריות של אותו מנהל באופן שונה. עם זאת, ברור שתפקידו של המנהל הספורטיבי, הג'נרל מנג'ר, המנהל הטכני או הדירקטור הספורטיבי - כולם ממלאים את אותה פונקציה רק בשם אחר - קשור לחזון הספורטיבי של המועדון. האסטרטגיה שלו והתרבות הניהולית של המועדון - מגיל ילדים ועד קבוצת הבוגרים. אבל מה זה אומר? לפי ההגדרות של EPP, המנהל הספורטיבי הוא "הגשר" בין הניהול העסקי לניהול המקצועי במועדון כדורגל. הוא צריך להבין בכלכלת ספורט ובצד העסקי של המועדון, שכן הוא צריך לנהל דיונים ולקבל החלטות אסטרטגיות־כלכליות. במקביל, הוא צריך להבין את המסובכות ביצירת קבוצה מנצחת וצריך להביט קדימה באספקטים רבים: אימון, מדעים, ניתוח, גיוס שחקנים ומאמנים ולהכניס את כולם תחת אותו חזון שמתכתב וקשור למעמד הכלכלי של הקבוצה שלו.

כחלק מהעבודה, המנהל הספורטיבי צריך גם לקבוע קריטריונים להצלחה. למשל, נוריץ' סיטי כמעט פיטרה את המאמן שלה אחרי עונה גרועה אחת עם דניאל פארקה על הקווים, ואולם סטיוארט וובר - המנהל הספורטיבי - התעקש לשמר את המאמן הגרמני בגלל שראה עבודה חיובית שהוא עושה. זה הסתיים בעלייה לפרמיירליג העונה. "אם היינו מפטרים את דניאל בשנה שעברה, זו לא היתה הפתעה גדולה", הסביר וובר ל"סקיי ניוז". "האוהדים לא היו מתלוננים, הפרשנים לא היו מכנים זאת 'ביזיון'. אם המועדון ואני היינו מקשיבים לרעש מבחוץ, הוא היה מפוטר לפני הרבה זמן, אבל נשארנו איתו כי האמנו בדרך, ולפעמים בשביל להצליח צריך לעבור דרך תקופה שבה אי אפשר לנצח".

ראסמוס אנקרסן, המנהל הספורטיבי של מיידטלנד, טען פעם ש"המאמן לא יפוטר בגלל הדירוג שלנו בטבלה, הוא יישפט על פי מדדים חשובים שבטווח הארוך אנחנו מאמינים שהם שמלמדים אותנו יותר על ההצלחה של הדרך שלנו".

דיוויד סלמן מ־EPP כתב בלינקדין שלו מה הוא חושב שצריך מנהל ספורטיבי בקבוצת כדורגל - וזה לא, בהכרח, ניסיון בכדורגל (לרוב ממלאים את התפקיד כדורגלנים או מאמנים לשעבר). "הדבר החשוב ביותר זה ללהיות בעל יכולות הנהגה והתנהגויות שמתאימות לארגוני ספורט מוצלחים. ענפים אולימפיים, למשל, נוטים להביא מנהלים ממגוון ענפים. למשל, בבריטניה, מנהל ענף החתירה הגיע מטריאתלון וללא ניסיון בחתירה. מי שמנהל את השחייה היה שחקן הוקי לפני שעבד ברוגבי וכדורסל. כדי לנוע קדימה, צריך שהמנהל הספורטיבי יעניק חזון תרבותי ואסטרטגי ויאפשר לאחרים להתרכז בדאגות היום־יומיות".

"הבעיה בניהול היום היא שמנהלים משקיעים 25% מהזמן שלהם בלבחור את מי שהם מנהלים", לפי אנקרסן, "ואז 75% בלתקן את הטעויות שלהם, והם צריכים ההפך: להשקיע הרבה יותר זמן בלחבור לאנשים המתאימים ואז את שאר הזמן בלנהל אותם כמו שצריך".

לפי Elite Performance Partners, חברת יישום בקבוצות ספורט, עדיין אין הגדרה מלאה לתפקיד המנהל ספורטיבי וכל מועדון מחלק את האחריות של אותו מנהל באופן שונה צילום: ראובן כהן אתר מכבי חיפה

צריך מנהיג. לא כדורגלן

בסופו של דבר, למרות ריבוי התפקידים וההגדרות, זה הכל אנשים. ולכן צריך לבחור את האיש המתאים לתפקיד ולא את "הכדורגלן לשעבר" המתאים. רבים לא יודעים זאת אבל דניס ברגקאמפ - אחד הגיבורים הגדולים ביותר של ארסנל - היה אוהד טוטנהאם נלהב. ב־1995 כשברגקאמפ חיפש מוצא מאינטר מילאן הוא ביקש מסוכנו רוב יאנסן ליצור קשר עם טוטנהאם אם יש בו עניין. ספרס לא התעניינו בו, אבל השכנים האדומים, ארסנל, דווקא כן. סגן הנשיא דיוויד דין העריץ את ברגקאמפ והגיש הצעה.

ואולם, כשברגקאמפ הגיע ללונדון לבדיקות רפואיות וחתימה בארסנל, הוא עדיין רצה לבדוק אם יש אפשרות שבטוטנהאם בכל זאת מעוניינים בו. בדרך להייבורי במונית הוא ביקש מיאנסן ששוב יבדוק עם טוטנהאם. אבל דין ידע מה להגיד לכוכב ההולנדי והצליח להרגיע אותו מספיק שזה יחתום בארסנל. ברגקאמפ היה משמעותי בעתיד של הקבוצה שנבנה סביבו כאשר ארסן ונגר הגיע לקבוצה. דיוויד דין אמנם הוגדר כ"סגן נשיא", אבל הוא היה מנהל ספורטיבי אמיתי. הוא ניהל משאים ומתנים עם סוכנים ושחקנים, היה אחראי על רכש והחזון וגם הביא את ונגר. הוא לא היה "איש כדורגל" אלא איש שידע לדבר עם אנשים אחרים ולהנהיג אותם. ומאז עזיבתו, ארסנל לא זכתה באליפות.