הכדורגל חייב לקחת את ראש השחקנים ברצינות

אתמול, יאן ורטונגן חטף בומבה לפנים במשחק של טוטנהאם שלו נגד אייאקס בחצי גמר ליגת האלופות.נראה שהאף שלו נשבר. זו פציעה שמוגדרת קלה אבל היא נוראית. הפצוע בולע דם עם נזלת, הוא מרגיש שהוא לא יכול לנשום, כל הפנים כואבות בטירוף. אי אפשר לשחק ככה.

נראה גם שורטונגן סבל מזעזוע מוח. הוא לא הצליח ללכת ישר. הוא ירד מהמגרש בהתחלה רק בסיוע הרופא. נראה שסבל מבחילה ואחרי שאישרו לו לעלות מחדש על המגרש, נראה שהוא כמעט מקיא והיו צריכים להחזיק אותו כדי שלא יתמוטט על הדשא.

בניגוד לאף שבור, זעזוע מוח זו פציעה קשה. הנזק המוחי הוא אדיר ויש לו השפעות ארוכות טווח - בטח אם לא ניתן מספיק זמן להתאושש. בזמן זעזוע מוח, הגולגולת פוצעת את רקמת המוח או את כלי הדם שבו - זה גרוע כמו שזה נשמע. זעזוע מוח שני תוך זמן קצר יכול להיות קטלני. להוביל לנזק בלתי הפיך או מוות. כאמור, מדובר בפציעה קשה.

בענפי ספורט רבים יש פרוטוקול זעזוע מוח ברור. שחקן רוגבי שסובל מזעזוע מוח לא מנסה לחזור למשחק. אסור לו. לא משחקים עם זה. הוא יוצא מהמשחק והולך לחדר ההלבשה לטיפולים. לאחר מכן הוא מושבת לשבוע מפעילות (זה המינימום הנדרש בחוק) כדי לאפשר למוח להתאושש.

ההמלצה הרפואית, אגב, זה שבועיים ללא פעילות. בבריטניה, למשל, שחקן חובבן בכדורגל או רוגבי שסובל מזעזוע מוח מושבת ל-19 ימים מפעילות. זה באמת לא אחראי לאפשר למישהו שסבל מזעזוע מוח לעסוק בספורט מגע.

בכדורגל מקצועי מדובר על שישה ימים בלבד (מספר שנובע מלחץ של המועדונים לא לאבד שחקנים ליותר ממשחק). כמו כן, כפי שנראה אתמול, כמעט תמיד מנסים להחזיר את השחקן שסבל מזעזוע מוח לפעילות במהלך המשחק עצמו. זה נורא ואיום ופשוט מסוכן. ואנחנו רואים את זה פעם אחר פעם - במיוחד במשחקים גדולים (כריסטוף קראמר במונדיאל, למשל).

רופאי מוח שראו את קראמר אמרו שהם הזדעזעו מכך שניסו להחזיר אותו למגרש. לפחות רופא אחד ציין בפני שקראמר כנראה לא יחזור להיות עצמו אחרי אותה פציעה (אכן היתה לו ירידה חדה בכושר מאז המונדיאל). קראמר בעצמו לא זוכר את המשחק.

למה השאירו את קראמר על המגרש? למה ניסו להשאיר את ורטונגן? כי הוצאתו מהמשחק מובילה לכך שהקבוצה מאבדת חילוף - עניין קריטי במיוחד כשיש רק שלושה חילופים. במיוחד בחצי גמר ליגת האלופות או מונדיאל. וזעזוע מוח, במיוחד אם אתה בור בעניין כמו רבים מאיתנו, לא נראה כמו פציעה גרועה כמו שבירת רגל, נניח.

מאמן טוטנהאם פוטצ'ינו תומך בורטונגן לאחר הפציעה צילום: איי אף פי

רופאי הקבוצה יודעים שזעזוע מוח היא פציעה רצינית אבל הם לא רוצים לפגוע בסיכויי הקבוצה שלהם לנצח. שחקנים לא באמת צריכים לקבל החלטות לגבי הבריאות שלהם אחרי מכה בראש - והם, מן הסתם, כמעט תמיד ירצו להמשיך לשחק, בלי קשר לאיך שהם מרגישים. זה מה שקרה אתמול. זה מה שקורה כמעט כל שבוע על מגרשי הכדורגל.

מה שברור שצריך לעשות זה פרוטוקול זעזוע מוח קשיח בכדורגל. קודם כל, שחקן עם חשש לזעזוע מוח צריך לצאת החוצה. כשנפגעים בראש, צריך לשבת בשקט ובבטחה כמה דקות טובות, אם לא לכמה שעות. אסור לעשות פעילות - בטח כזו שעשויה להוביל לפגיעת ראש נוספת. כמו כן, שחקן שיש חשש לזעזוע מוח בעקבות פגיעת ראש - חייב להיות מושבת מפעילות לשבועיים לפחות (בדיקה על ידי נוירולוג בבית חולים יכולה לקבוע האם התרחש זעזוע מוחי או לא. כמו כן, תסמינים של זעזוע מוח יכולים להמשך ימים ואף שבועות וחודשים מתום המכה והטיפול המומלץ הוא מנוחה - בלי קשר עם זיהו זעזוע מוח או לא).

כמו כן, בשביל לשמור על בריאות השחקנים (הפיזית והנפשית) ולא לפגוע במועדונים שעושים זאת, כשמדובר בפציעות ראש צריך לאפשר לקבוצה לבצע עוד חילוף (ארבעה במקום שלושה).

האם קבוצות ינצלו את החוק לטובתן? ממש לא בטוח. זאת מאחר ששחקן שיוחלף בגלל פגיעת ראש לא יוכל לשחק במשך שבועיים. אף שחקן ואף מאמן לא ינסה לעשות "שטיק" ולעבוד על השופט בקשר לפגיעה מוחית. כמו כן, בהחלט אפשר להביא "רופא נייטרלי" שיקבע במקום אם יש חשד לזעזוע מוח, להורות על הוצאת השחקן ולאפשר חילוף אקסטרה. זה באמת לא בעיה אם בריאות השחקנים באמת חשובה לרשויות הכדורגל.

תאמרו "פציעות זה חלק מהכדורגל" ואענה, נו אז? גם תאקלים מאחורה הם חלק מהכדורגל ושינו את החוק כדי לשמור על השחקנים. פעם גם לא היו חילופים - אפילו אם שחקנים שברו את הצוואר על המגרש הם נאלצו להישאר על המגרש. פעם גם כדורים שעוברים את הקו ולא נחשבים לשערים היו חלק מהמשחק ושינו את החוקים. בעבר גם היה אסור לבעוט מהאוויר ולשוער אסור היה לגעת ביד ושינו את החוקים.

חוקים נועדו לשמר על הגיון כלשהו ולשמור על בריאות השחקנים והמשחק. אין שום סיבה שבכדורגל לא ישנו את החוקים כדי להתמודד עם נושא רציני כמו זעזוע מוח.

ורגע, בוא נבהיר משהו על זעזועי מוח. בסופו של דבר - השינוי יקרה. רשויות הכדורגל יצטרכו להחליט איך הן רוצות שזה יקרה.

בפוטבול התחילו להתייחס ברצינות לפגיעות המוח ולזעזועי מוח רק אחרי תהליך ארוך ומאבק של הליגה נגד שחקניה לשעבר ומדענים. מאבק שעשה נזק אדיר לשחקנים ולמשחק עצמו.

ב-2012, דייב דיורסון, שחקן חשוב באליפות של שיקגו ברס ב־1985, שם קץ לחייו כמו שחקני עבר רבים. הוא ירה בחזהו ובפתק ההתאבדות ציווה לתרום את מוחו לאוניברסיטת בוסטון, למה שנקרא "בנק המוחות של ה-NFL". בפתק ההתאבדות של דיורסון, שסבל מדיכאונות ופרצי אלימות, נכתב באותיות גדולות: "PLEASE, SEE THAT MY BRAIN IS GIVEN TO THE N.F.L.’S BRAIN BANK". הוא היה אחד מבין שחקני עבר רבים שסבלו מדיכאונות ואף התאבדו.

האוניברסיטה הובילה את המחקר על טראומה חוזרת למוח, כפי שמתרחשת במשחק פוטבול, שבו הגוף מוטח שוב ושוב. התברר שמכות כאלה מעלות את הסיכוי לחלות בניוון מוח טראומטי-כרוני (CTE): ב-99% מהשחקנים שנבדקו אחרי שמתו, גילו CTE.

המאבק הזה הוביל להכרה של ה-NFL בבעיה, לשינוי חוקים ופרוטוקולים חדשים לבדיקות. כמו כן, הליגה שילמה פיצויים גבוהים לשחקניה לשעבר. הכדורגל לא חייב לעבור תהליך כל כך ארוך וטראגי בשביל לקבל את ההחלטה הנכונה בקשר לזעזועי מוח.