מדינה ללא עתיד חולמת על מונדיאל

כדורגל אף פעם לא היה ענף הספורט הפופולרי ביותר בוונצואלה. משחק הבייסבול קרוב יותר ללב האזרחים, ויש שאמרו כי אפילו סופטבול ושחמט אהובים יותר על ידי רוב אזרחי המדינה הדרום־אמריקאית. ובכל זאת, אין לזלזל בחשיבות ההצלחה של נבחרות הכדורגל הלאומיות. "כשהרבה אנשים נתונים במצב רוח טוב, זה עשוי לעזור לכלכלה", טען הפסיכולוג כריסטיאנן אנד מאוניברסיטת קסאבייר, שביחד עם הכלכלן מייקל דיוויס ערך מחקר בנושא שפורסם ביומון האמריקאי "בוסטון גלוב". לפי המחקר, אוהדי ספורט לא רק יותר שמחים כשקבוצותיהם מנצחות — הם גם מרגישים חכמים, בריאים, בני מזל רב יותר ואפילו מושכים יותר. לפי מחקרים אחרים, אנשים מאושרים ובטוחים בעצמם נוטים להיות מצליחים יותר, בעבודה ובלימודים.

וכשמדובר במדינה שבה הקיטוב שולט, הצלחה של הנבחרת הלאומית יכולה להביא לאיחוד בין אנשים מכל הקצוות, לחזק את תחושת הלאומיות, ולהוות עבור הציבור מעין אסקפיזם – בריחה מהמציאות הקשה. אך ההצלחה הזו אינה טריוואלית, הרי לקברניטי הכדורגל במדינה יש את כל הסיבות לאי־הצלחה.

אלחנדרו מרקס מהאקדמיה של ברצלונה, ריקי מנגנה מסלטה ויגו, אנריקה פניה־זאונר של בורוסיה דורטמונד וכריסטיאן מאקאון מהאקדמיה של יובנטוס הם המועמדים הבולטים לככב בעתיד במדי נבחרת היין האדום צילום: אי.יפ.אי

העשירה הענייה ביותר

ונצואלה היתה המדינה העשירה ביותר בדרום אמריקה. המדינה בעלת עתודות הנפט מהגדולות בעולם ייצאה את המשאב העיקרי שלה לכל העולם והרוויחה מכך כסף רב.

אלא שימים אלו עברו מזמן, וכעת ונצואלה חווה קריסה פיננסית. מהפכת פצלי השמן גרמה לכך שארה"ב, אחת מיבואניות הנפט הגדולות ביותר, אינה זקוקה יותר לנפט מהמדינות המייצאות. בנוסף, רפורמות הרווחה של נשיא ונצואלה הקודם הוגו צ'אבס היו נמהרות מדי ועלו הון עתק, והלאמת מאות חברות — חלקן הגדול מפסידות — רק העמיקה את המשבר. שיעור האינפלציה עומד על 10,000,000%, והאזרחים סובלים מהיעדר של מוצרי יסוד כמו מזון, תרופות ונייר טואלט.

עקב כך, כ־2 מיליון פליטים נסו מביתם, ועל פי הסקרים, רק כ־15% מהציבור רואים בנשיא הנוכחי ניקולאס מאדורו כמנהיגם. השאר תומכים בנשיא האסיפה הלאומית, חואן גוואידו – שזוכה לתמיכה של כ-50 מדינות, שהבולטת בהן היא ארה"ב. הרעב, העוני והפסקות החשמל החוזרות ונשנות בהחלט מקשים את חיי האזרחים המיואשים, אך בדבר אחד הם יוכלו להתנחם – הרמת ראשן של נבחרות הכדורגל הלאומיות מבין ההריסות.

האוהדים נמנעים מלהגיע למשחקי הליגה המקומית עקב מקרי אלימות ברחובות, או עקב חוסר היכולת הכלכלית לקנות כרטיסים למשחקים. הפסקות החשמל הרבות גורמת לכך שמשחקים רבים בכלל לא מתקיימים, ותזונת הכדורגלנים עצמם לקויה בעקבות המחסור במזון במדינה.

ובכלל, הנבחרת המקומית מעולם לא היוותה כוח כדורגל משמעותי ביבשת הלטינית. למעשה, היא היחידה מבין נבחרות CONMEMOL - קונפדרציית הכדורגל של דרום אמריקה – שלא העפילה לגביע העולם.

אז איך נוצר מצב שבמשחק החזרה של ליאו מסי לשורות נבחרת ארגנטינה – הנבחרת הוונצואלית הצנועה ניצחה 1-3?

מאמן שמחובר לדור הזהב

ניתן לומר ש־2007 היתה שנת המפנה עבור הכדורגל בוונצואלה. נבחרת ה"וינו טינטו" (יין אדום) אירחה את טורניר הקופה אמריקה במדינתה, רשמה ניצחון ראשון במפעל לראשונה מאז 1967 והודחה רק ברבע הגמר – הישג שיא עבורה. אותו שיא נשבר כשארגנטינה אירחה את הקופה אמריקה ב־2011, והוונצואלים סיימו במקום הרביעי המכובד. באוגוסט 2014 הם הגיעו למקום ה־29 בדירוג פיפ"א, המקום הגבוה ביותר שאליו הגיעו.

כעת הם במקום ה־32. נבחרת ישראל, לצורך ההשוואה, במקום ה־92. אך את ההישג המרשים ביותר עבור הכדורגל הוונצואלי השיגה הנבחרת הצעירה כאשר העפילה לראשונה בתולדותיה לגמר אליפות העולם עד גיל 20, כשניצחה בדרך את הנבחרות של גרמניה, מקסיקו ואורוגוואי והפסידה בגמר רק לזו של אנגליה.

המאמן רפאל דודאמל בנה נבחרת לוחמת, ממושמעת, טקטית ומלאת אופי, שניצחה מעמדת אנדרדוג מובהקת את כל משחקי הנוקאאוט של הטורניר בדקות ההכרעה. אך כשזה מונה למאמן הנבחרת הבוגרת במקביל לעבודתו בנבחרת הצעירה, האוהדים לא היו מרוצים מהמינוי, בעיקר עקב חוסר ניסיונו של שוער העבר על הקווים.

כעת המינוי נראה מוצדק לחלוטין. מעבר ליכולת הטובה ששתי הנבחרות בהדרכתו מציגות - החשיבות לכך ששחקנים רבים בנבחרת הבוגרת מתאמנים תחתיו עוד מהנבחרת הצעירה, ודאי על רקע המצב במדינה, רבה. מאמן אחר יצטרך להכיר את היתרונות והחסרונות של אותם שחקנים, ללמוד את האינטריגות בחדר ההלבשה ולהבין כיצד לנתק את כולם מכל הכאוס שמסביב - הן מבחינה רגשית והן מבחינת הקשיים הלוגיסטיים הנלווים למצב.

דודאמל יודע לדבר ללב שחקניו, להנחיל בהם מוטיבציה ולגרום לכל אחד מהם להרגיש חיוני למערכת – גם אם הוא לא משחק. את המסר הזה הוא יודע לבטא גם בראיונותיו לתקשורת, ועקב כך זכה להערכה רבה משחקניו. הם גומלים לו במשמעת טקטית על המגרש, שמתבטאת בהגנה מסודרת ויציאה מהירה להתקפות מתפרצות.

מהומות בוונצואלה. בעיות חברתיות קשות שהכדורגל לא יפתור צילום: איי פי

הזדמנות לעורר גאווה

ונצואלה מעולם לא השתתפה באף אחד מטורנירי גביע העולם. אך כפי שפנמה ואיסלנד הצליחו להשיג את הכרטיס לטורניר ברוסיה 2018, כך גם ונצואלה שואפת להצליח ב־2022. ודאי כעת, אחרי שפיפ"א החליטה להגדיל את מספר הנבחרות המשתתפות במונדיאל מ־32 ל־48.

זמן רב לא היו לנבחרת שחקנים כה מוכשרים, כשהסגל מורכב משחקנים מנוסים כמו סלומון רונדון, תומאס רינקון, יוזף מרטינס ורוברטו רוזאלס וכאלה צעירים דוגמת ווילקר פריניס, ג'פרסון סוטלדו ואדלברטו פניארנדה. מלבדם, עתידים להתווסף לסגל עוד שחקנים צעירים ומוכשרים.

אלחנדרו מרקס מהאקדמיה של ברצלונה, ריקי מנגנה מסלטה ויגו, אנריקה פניה־זאונר של בורוסיה דורטמונד וכריסטיאן מאקאון מהאקדמיה של יובנטוס הם המועמדים הבולטים לככב בעתיד במדי נבחרת היין האדום. "11 שחקנים טובים לא מספיקים לנו", טען דאודמל, כשהציג לתקשורת את התוכנית שלו לקראת הטורניר הגדול בקטאר. "אנחנו חייבים את כולם. זו חייבת להיות התחושה כדי שנצליח".

אולם עוד לפני כן, הוונצואלים יתחרו הקיץ על זכייה בטורניר הקופה אמריקה בברזיל – והוגרלו לבית עם בוליביה ופרו והמארחת. לא קל, אך לא בלתי אפשרי – ודאי עכשיו, כשעתידה של הנבחרת נראה מבטיח מאי פעם. כשברקע המאבקים על השלטון והרצון האמריקאי להחריף את הסנקציות הכלכליות על ראשו של מאדורו, ישנה הזדמנות לעורר גאווה בלבבות השבורים של התושבים המסכנים.

הרי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, ודאי בזמן הפסקות החשמל. ואם ישנו אור בקצה המנהרה – הוא החבורה של דאודמל.