האופרה "הנוסעת": להיכנס ללב המאפליה

"האתגר העיקרי שלי היה להיכנס למוח ולנפש של אשה שתפקדה כקצינת אס.אס ושלחה אנשים למות בלי להניד עפעף, אבל לגלות בה תכונות אנושיות", אומרת עדית זמיר, שמככבת באופרה "הנוסעת", מאת מייצ'יסלב ויינברג, שעלתה השבוע באופרה הישראלית. "גילמתי דמויות שיש בהן כוח, אכזריות ושליטה, אבל תפקיד של נאצית הוא התמודדות אחרת לגמרי".

"הנוסעת" מבוססת על הרומן "הנוסעת בתא 45" של זופיה פוזמיש (96), שבנעוריה נעצרה בידי הגסטפו בקרקוב באשמת חלוקת כרוזים של המחתרת הפולנית. היא נשלחה לאושוויץ ועבדה בפיקוחה של אנליז (ליזה) פראנץ עד לשחרורה ב־1945.

זמיר (מימין) ב"הנוסעת". "רואה עצמה כקורבן אבל לא מביעה חרטה" צילום: יוסי צבקר

עלילת היצירה, שעלתה לראשונה בפסטיבל ברגנץ באוסטריה ומאז במדריד, ורשה, לונדון, יוסטון ושיקגו, מתרחשת על אוניית נוסעים בשנות השישים כאשר דיפלומט גרמני ואשתו ליזה יוצאים לשליחות בברזיל. על סיפון האונייה נתקלת ליזה במרתה, אסירה פוליטית שהיא שלחה למשרפות כשהיתה קצינת אס.אס כיוון שסירבה לשתף איתה פעולה ולהנהיג את צריף הנשים שעליו פיקדה במחנה. "המפגש הזה מציף את הזיכרונות של ליזה וכופה עליה בפעם הראשונה התמודדות עם עברה ועם בעלה שלא יודע דבר. הוא לא מבין איך לא סיפרה לו והיא מסבירה שפחדה לאבד אותו. עולות שם שאלות כמו אם היא באמת מתמודדת עם הדברים שצפו, אם יש בה חרטה, אם היא מאמינה שהיתה בסדר ורק עשתה מה שכפו עליה. היא למעשה הופכת להיות קורבן בעיני עצמה. היא אמנם היחידה שלא נתנה לאסירים מכות, אבל היא כן עינתה אותם מבחינה פסיכולוגית ונפשית, ולכן מעוות לראות בה קורבן".

איך את מתמודדת עם התפקיד?

"הדברים האלה לא נתפסים עבורי, וזה הופך את העניין למורכב. אני חייבת להתנתק רגשית. אני כן נכנסת לראש שלה, אבל לא מסוגלת להבין איך מוח של אדם יכול לפעול כך. זו אופרה מודרנית, שהמשחק בה יורד לפרטים, ואני מאוד מתחברת לזה".

העובדה שהאופרה מצליחה לגלות חמלה כלפי קצינת אס.אס חריגה בנוף יצירות השואה הישראליות. "עד היום לא התמודדנו כאן עם יצירה שמסופרת מנקודת המבט הזאת, שמראה דמות כזו גם במקומות שבהם היא אנושית מאוד. יש בה סצנות רומנטיות ואינטימיות מאוד. מנגד, היא לא מקבלת אחריות ולא מביעה חרטה".

יש לך קשר אישי לשואה?

“אבא שלי, יליד תוניס, היה במחנה המקומי בזמן המלחמה כשהגרמנים כבשו אותה. הוא לא סיפר הרבה, רק אמר שהם חיו בגטו כי סגרו את כל העיר וכדי להגיע למכולת היו צריכים לקפוץ מגג לגג".

ההפקה נעה בין עבר להווה. את ההווה מייצג סיפון האונייה והוא צבוע לבן; העבר, מחנה ההשמדה אושוויץ, הצריף של הנשים ומהשרפות, כולו בשחור. בין שני העולמות מחבר צינור מוסתר שדרכו עוברת זמיר. "זה כמו צינור ביוב עם סולם מלא דרגות ויש לזה משמעות מטורפת, חיבור בין התהום למציאות, בין האור לחושך. בכל פעם שבה אני עוברת בו אני מרגישה בשואה".