דירה להפקיר בקומדיה "לא לריב"

שלושה אחים מגיעים למשרד עורכי דין כדי לפתוח את הצוואה של אביהם המנוח ומגלים לתדהמתם שהוא הוריש את הדירה שגדלו בה בפתח תקווה לנערת ליווי. תוך כדי ניסיון להבין מי היא בת־המזל, הם נלחמים כדי להחזיר לעצמם את הבית ולא מפסיקים לריב, אבל גם להעלות זיכרונות.

זה סיפור המסגרת של הקומדיה החדשה "לא לריב", שכתב גור קורן ("המוגבלים") וביים גלעד קמחי, ועולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי. הסיטקום התיאטרוני המצחיק הזה לא מפסיק להפתיע עם דמויות משעשעות וצלילה אינסופית לצרות של אחרים שקל מאוד להזדהות איתן.

"ירושה היא אירוע מעולה להתחיל בו מחזה", מנמק קורן את הבחירה. "זה אירוע שגם מחבר בין אחים וגם מפריד ביניהם, סיטואציה שהקהל היה או יהיה בה מתישהו ואנשים בגיל מסוים מתחילים לחשוב עליה בסתר לבם".

הרעיון לכתיבת המחזה צץ כשצפה בסדרת הרשת "הוראס ופיט" של לואי סי.קיי. "משהו בדיאלוגים העסיסיים והסגנון משך אותי, זה כיף לכתוב על יחסים. רציתי מאוד לכתוב על האחים שלי כי הם באמת טיפוסים מעניינים. סיפור הירושה עצמו לא קרה לנו וההורים שלנו ברוך השם בחיים, אבל זה מחזה שמתאר מה היה קורה לנו בסיטואציה כזאת".

קורן (משמאל) לצד עירית קפלן ודביר בנדק. "התכונות, הביוגרפיות והצחוק החמורי הם כמו במשפחה שלי"	צילום: רדי רובינשטיין

זה נולד מתוך חרדה אישית?

"זו חרדה של מושבניקים, כי במושבים עניין הירושה תמיד מורכב מאוד. אז יש חרדה בתת־מודע, שאצל ההורים שלי היא לגמרי במודע, הם לא מתייחסים למשק כנדל"ן אלא כאידיאל, יש בזה גם עניין רגשי".

במציאות הם ארבעה אחים אבל על הבמה הם שלושה: האח הבכור (דביר בנדק), סטלן תמידי שחוזר מסדנת חיבוקים באקוודור וחולם להקים מסעדה ליוגורט עזים וזעתר; איילת (עירית קפלן), מורה גרושה שמודה שנהנתה בשבעה יותר מבירח הדבש שלה; וגור (קורן), כוכב ילדים בשם "גור התמרור" שחורש את הארץ בהצגות על זהירות בדרכים. ויש גם עורך דין מוטרף לגמרי (נדב אסולין), שתי מזכירות תאומות (כנרת לימוני) ונערת הליווי (ירדן ניקפהמה), שבאופן אירוני היא הדמות הכי יציבה מכולן.

"הבהרתי למשפחה שלי מההתחלה שזה לא אמיתי ושאם הם יתחילו לחשוב מה דומה לחיים שלנו ומה שונה הם לא ייהנו", מספר קורן. "אני צוחק גם על התכונות שלי, כמו העובדה שאני קמצן, וגם לי יש הצגה של זהירות בדרכים. כשהמשפחה שלי ראתה את ההצגה היא הבינה את כל הרבדים המשפחתיים, כל סיפור או אזכור שקרו לנו. ההורים שלי לקחו את זה בהומור אף שזה לכאורה על היום שבו הם כבר לא יהיו".

זה אינו המחזה הראשון שבו קורן - מחזאי הבית של הקאמרי, דרמטורג ושחקן - מביא סיפור שלקוח מחייו. ב"חמישה קילו סוכר" היתה זו דמותו של סבו שחזר לחיים, ב"השחקנית" הוא קרא לדמות הראשית על שם סבתו, ואת "רומיאו ואמא" כתב (עם גלעד קמחי) בהשראת האמהות של שניהם.

ב"לא לריב" הוא הצליח לבנות את מערכת היחסים בין האחים עד לניואנסים הדקים ביותר, למשל בכל פעם שהם מתעצבנים זה על זה הם אומרים "לך תאכל פתיתים". "זה כאילו ה'פאק יו' שלהם. המצאתי את זה כי רציתי לתת להם היסטוריה ושפה משלהם, משהו שיהיה כמו קאלט של ההצגה".

מה הקווים המקבילים למשפחה שלך?

"העיקר הוא הדמויות, התכונות שלהן והביוגרפיות, אבל גם הצחוק החמורי שמייחד אותנו, הסאטלה, והאמירה של אמא שלי - שהדבר שהכי חשוב לה הוא שלא נריב".

היו לך קווים אדומים? דברים אישיים שהחלטת לא להכניס למחזה?

"משום שאני שולט בזה מאוד, כותב גם דברים שקרו וגם כאלה שלא ממש ורק אני יודע מה מהם אמיתי, אז אני מרגיש שאני נחשף ולא נחשף. הדברים מעורבבים אז אני מרגיש בטוח, והקהל לא יכול לדעת, הוא פשוט רואה דמויות על הבמה".