האמנית קוסימה פון בונין: "אני עצלנית, גנבת וצבועה"

העבודות בתערוכה "אוקיינוס וקפאין" של האמנית הגרמנייה קוסימה פון בונין הן הכלאה משונה בין צעצועים לבין מיצבים מוזיאליים, בין פריטי טקסטיל יוקרתיים לבין ענתיקות משוקי פשפשים. הן מגוונות, מפתיעות ובעיקר מלאות הומור. בכניסה לחלל השלוחה היפואית של המוזיאון מגזין III השבדי, שבו היא מוצגת, מוצבים שני פסלי דולפינים מפלסטיק, אוחזים בגיטרות. במרכז סירת משוט ארוכה מוצבת על פדסטל גבוה. מולה פסל ענק של תמנון שכוב על הרצפה כאילו הרגע נמשה מן המים, קצות זרועותיו עשויות זכוכית צבעונית מבריקה. לצדם בובת סרטן שחורה ששוכבת על ספה כחולה משונה.

"אני מאסטרית של אקססוריז", מעידה על עצמה פון בונין, שעבודותיה מוצגות בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם, נמצאות באוספים של הטייט בלונדון וה־MoMA בניו יורק ונמכרות באלפי ועשרות אלפי דולרים. "אני לא מרגישה אינטיליגנטית או יצירתית. פשוט יש לי מזל גדול".

האמנית קוסימה פון בונין צילום: farbanalyse.de

פון בונין (58) נולדה במומבסה שבקניה ("אני באתי מהאוקיינוס", היא אומרת על המוטיב שמלווה אותה). היא גדלה בקניה ובאוסטריה ובתחילת שנות התשעים הגיעה לקולון שבגרמניה, שם היא חיה ועובדת עד היום. "שיפצתי בתים ועבדתי בבר. מעולם לא למדתי כלום. הייתי הולכת לחנויות ספרים ויושבת שם שעות, עוברת על כל הספרים ולומדת מהם".

באותה התקופה חי ועבד בקולון מרטין קיפנברגר, אחד האמנים הגרמניים הבולטים של המאה ה־20. "נראיתי אז ממש טוב", היא צוחקת. "התחלתי לדבר עם אחד הלקוחות בבר. זה היה קיפנברגר". בין השניים נוצרה חברות קרובה, שבעקבותיה התחילה פון בונין ליצור ונכנסה עמוק אל תוך סצנת האמנות של העיר. את התערוכה הראשונה שלה כבר הציגה בניו יורק ב־1991. "הצגתי חמישה צילומים של אחי הקטן עם ברווזים במועדון דיג ביורקשייר. כל עבודה תומחרה ב־1,000 דולר ואף אחת מהן לא נמכרה".

עבודות של האמנית קוסימה פון בונין מתוך התערוכה צילום: נעם פריסמן

עובדת במיטה בתנוחת יוגה

אבל הכישלון הרגעי הזה לא מנע ממנה להישאב חזק אל הקריירה שייעדו אחרים עבורה: בשנה שלאחר מכן, 1992, היא הציגה תערוכות יחיד בקולון, ברלין, וינה ופראג; לאחר שנה הגיעה למילאנו, פריז וניו יורק; ומאז לא הפסיקה להציג ברחבי העולם. בשנת 2007 השתתפה בדוקומנטה בקאסל, גרמניה, אירוע האמנות החשוב בעולם שמתקיים פעם בחמש שנים.

"הכריחו אותי להיות אמנית", היא אומרת. "עד היום אני לא באמת רוצה לעשות את זה. אבל איכשהו זה עובד". את העובדה שהפכה ממישהי ש"הוכרחה" ליצור לאמנית בינלאומית מצליחה היא מסבירה בכמה אופנים: "יש לי חברים שאני עובדת איתם לכל אורך הדרך. אמנם העבודות חתומות בשמי, כי ככה הן נמכרות במחירים הכי טובים, אבל הן כולן שיתוף פעולה של הרבה אנשים יחד. מלבד זאת, אני 24 שעות ביממה יושבת במיטה שלי בתנוחת יוגה וגולשת באינטרנט. מעולם לא ישבתי מאחורי שולחן בסטודיו. אני שונאת שולחנות. אני צופה וקוראת וחוקרת והרבה פעמים כשעולים לי רעיונות אני כבר לא יודעת אם מדובר ברעיונות שלי או בכאלה שגנבתי ממקום אחר".

עבודה נוספת מתוך התערוכה צילום: נעם פריסמן

"רחוקה מלהיות מוסרית"

העבודות ב"אוקיינוס וקפאין" עוסקות רובן בים בצורה כזו או אחרת. "רוב החיות שהייתי רואה כילדה כששיחקתי לחופי האוקיינוס ההודי כבר לא קיימות. האוקיינוס גוסס, כמעט מת. הגרייט ברייר ריף (שונית המחסום הגדולה, שנמצאת לחופי מזרח אוסטרליה, ונחשבת שאחד משבעת פלאי עולם) גוססת, ואף אחד לא עושה כלום בנידון, לא הממשלות ולא הציבור. אני בעצמי מטיילת בחופים כל שבוע ומנקה אותם משאריות פלסטיק מזיקות".

העבודות שלך מנסות לעורר מודעות?

"אני שונאת מוסריות, זה לא העניין שלי. אני רק מנסה להגיד שלא בטוח שבקצב הזה האנושות תשרוד. יש היום דגים קטנים שיש להם כפות רגליים והם מעדיפים ללכת על היבשה מאשר לשחות בים בגלל המצב שלו. אבל אני רחוקה מלהיות אדם מוסרי, להפך, אני צבועה. אני אוכלת בשר ודגים. תמנונים ולובסטרים לא, כי הם החברים שלי, אבל אם היו הורגים אותם בצורה יותר הומנית, הייתי אוכלת גם אותם".