הפוליטיקאים מוכרים בלוף של שגשוג – והפערים החברתיים מתרחבים

בשנת 1971 ייצג מעמד הביניים האמריקאי 61% מהאוכלוסיה; ב-2016 היווה אותו מעמד רק 52% ממנה. מאמר שהתפרסם לאחרונה במגזין ה-Business Insider התמקד בתופעה של אובדן מעמד הביניים והקיטוב בחברתי באמריקה, במסגרתה האוכלוסיה מתחלקת בין עשירים מאד (האחוזון העליון) לאלו שמתקשים לסגור את החודש.

רק בכדי לסבר את האוזן, מעמד הביניים בארה"ב מייצג את אותו פלח אוכלוסיה המרוויח בין שני שליש לפי שתיים מהשכר החציוני, שעמד ב-2017 על 61.4 דולר בשנה - כלומר, אנשי מעמד הביניים אמורים להרוויח בין 40.7 אלף דולר ל-122.7 אלף דולר בשנה.

צילום: שאטרסטוק

לפי המאמר, המעבר הזה בין המעמדות (ממעמד הביניים לאחוזון העליון וממעמד הביניים לעוני) השפיע על השוק הקמעונאי במספר דרכים, כך שלמשל חנויות יוקרה ומותגים (סוהו סטייל) וחנויות חיסכון (מקס סטוק ודומיה) הפכו למצליחות מאוד - בעוד שכל החנויות בטווח נאבקות לצוף מעל המים.

במאמר מצוטט איאן שרגר, המלונאי שהגה את רעיון מלונות הבוטיק, שצופה כי בענף המלונאות המגמה תהיה דומה: "ארה"ב בדרך למקום בו יש את אנשי האחוזון העליון ואת כל השאר, עם מעמד ביניים שהולך ופוחת".

התופעה הזו, של מעמד ביניים הולך ונעלם, איננה נחלת האמריקאים בלבד: מדובר בתופעה כלל עולמית, שהתעצמה בעשור האחרון, בו הריביות בעולם נחתכו לאפס. הפוליטיקאים בשלטון מרבים להציג את הכלכלה הישראלית ככלכלה משגשגת עם רמת חיים גבוהה, אך אין זו אלא אשליה שמטשטשת פערים אדירים בין אוכלוסיות באותה מדינה – בין עשירים מאוד לעניים מאוד.

באף קמפיין בחירות לא יציגו לנו שכונות עוני בפריפריה, כשהריבית האפסית שמאפשרת לבעלי המשכורות הנמוכות לצלוח את החודש רק מסתירה את המציאות העגומה מאחוריה. המתח הזה, בין אנשים שהולכים ומתעשרים לאובדן מעמד הביניים, רק ילך ויבעבע עד שיגיע לפיצוץ בלתי נמנע - בו ההמון יצא לרחובות וידרוש שינוי. זו כבר לא תהיה מחאת האוהלים התל אביבית, אלא מחאה שלא ניתן יהיה לעצור אותה אלא בחילופי שלטון רדיקליים. ניצנים של המגמה הזו כבר החלו לתת אותותיהם עם חוק מגבלת שכר הבכירים בגופים הפיננסים, שאין לו אח ורע בעולם כולו.

הזעם ירעית את הרחובות

ריבית אפס משמעה העברת עושר מהעתיד להווה, ואילו עולם של ריביות גבוהות משמעו העברת העושר לעתיד - או במילים אחרות - חיסכון. אדם שלא יכול היה לצרוך ולרכוש נכסים בעולם של ריביות גבוהות, משום שהיה מתקשה לממן זאת, יכול לחיות "טוב" היום אך למשכן את עתידו בהלוואות עתק - שאותן יצטרך להחזיר כל חייו, דבר שיקשה עליו לחסוך.

לעומתו, בעולם של ריביות גבוהות יש תמריץ מובנה לחסוך כסף במקום לבזבז אותו היום, על מנת ליהנות ממנו בעתיד. בעשור של ריבית אפסית, הפערים החברתיים הולכים ומתעצמים. אלו שהחזיקו בהון בתחילת הליך הורדת הריבית ידעו לנצל אותו כדי לרכוש נכסים ולהשקיע בשוק ההון, ואלו שלא, נהנו מהיכולת לקבל מימון מוזל כדי לצרוך ולרכוש נכסים בכסף לא שלהם – וכזה שהם יידרשו להחזיר בשנים הקרובות על חשבון חיסכון.

הפוליטיקאים מתגאים בכלכלה משגשגת ומסתירים מהציבור את הפערים החברתיים הגואים. קדנציה פוליטית עומדת במקרה הטוב על חמש שנים, עד הבחירות הבאות, אז למה לדבר על מה יקרה כאן תוך עשור ושני עשורים, כשהקיטוב החברתי יהיה כל כך עמוק עד שמחאת האוהלים בתל אביב תראה כמו בדיחה למול הזעם שירעיד את הרחובות.

היום הצעירים מתלהבים מפייגלין וממפלגת "זהות", שמציעים להם חירות מדומה, הורדת מסים ואיש איש לעצמו - עוד סממן של קיצוניות שמולידים פערים חברתיים. מחר זו כבר תהיה מפלגה אחרת, שתדרוש להפקיע את נכסי העשירים לטובת הכלל ותזכיר לנו משטרים חשוכים של צוררים כמו סטאלין ומאו דזה דונג.