הנגד הוא הבעד החדש: מי צריך אידיאולוגיה כשיש שנאה יוקדת?

מערכת הבחירות לכנסת ה־21, שתיכנס מחרתיים (ג') לישורת האחרונה, הכניסה את ישראל למערבולת של טירוף, הסתה, שיסוי, פילוג והתקפות אישיות. נכון, גם מערכות בחירות קודמות היו סוערות ורוויות אמוציות, אך נדמה שהפעם נפרצו כל הגבולות והשיח רושם שיאים חדשים של שפל. גם האידיאולוגיה נעלמה מהמפה הפוליטית כמעט לחלוטין. המפלגות זנחו את המצעים לטובת קרבות אישיים בין היו”רים, שמטרת־העל שלהם היא להכות את היריב הפוליטי בכל מחיר.

הליכוד, מפלגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מכוונת את מרב הארטילריה שלה לעבר כחול ולבן והעומד בראשה - בני גנץ, תוך שהיא עושה כל שביכולתה כדי ללבות את פרשת הפריצה לסלולרי שלו ולהטיל צל פלילי על פעילותו בחברת המימד החמישי; מפלגתו של הרמטכ”ל לשעבר משיבה אש שמתרכזת בדמותו של נתניהו, בכתבי החשדות והקשר שלו לפרשת הצוללות, שאותה היא מנסה להשאיר על סדר היום; העבודה מכוונת את חציה לנתניהו ומשתדלת למתג את גנץ כאיש ימין; ואורן חזן, שעומד בראש צומת, נוהג כגבר שבור לב שנזרק על ידי האקסית, ומנסה לצייר את ביתו הפוליטי הקודם, הליכוד, והעומד בראשו, כשמאל.

נתניהו וגנץ. בוז, טינה אישית ושנאה יוקדת צילומים: אי פי איי

קמפיין חיובי? לא במחוזותינו, ולא במקרה. עלייתו של הקמפיין הנגטיבי היא תוצאה של השינויים שהתחוללו בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים, ובעשר שנות שלטון נתניהו ביתר שאת. במהלך השנים האלו המפה הפוליטית עברה תהליך של קיטוב חריף - ימין ושמאל, “אנחנו” ו”הם”. תרבות הדיון שבמסגרתה מתווכחים על עמדות נעלמה מהזירה, כאמור, ואת מקומה תפסה תרבות אמוציונלית של בוז, זלזול וטינה אישית, שלעתים חוצה את הקו והופכת לשנאה יוקדת. כל אירוע שעולה לכותרות הופך לזירת קרב שנחלקת כמעט אוטומטית בין המחנות, ומי שלא תומך באופן מוחלט בדעת צד אחד מתויג מיידית כתומך בצד השני.

שינוי משמעותי נוסף, שהוא בגדר סיבה לא פחות משהוא בגדר מסובב, הוא הפרסונליזציה. לא רק האידיאולוגיה נעלמה מהמפה, במידה רבה גם המפלגות. הן פינו את מקומן ליו"רים שהפכו לפרזנטורים שאיתם מצביעי המפלגה מזדהים עד אין קץ. אין יותר הליכוד, יש רק נתניהו. אין כחול לבן, יש גנץ. ונפתלי בנט ואיילת שקד הם־הם הימין החדש. כשהמחנאות מתנקזת לאישיות, גם הקמפיינים נצבעים אך רק בצבעים שליליים. בישראל 2019 הנגד הוא הבעד החדש.