דימום כספי על מיטה במסדרון: אין מרפאת כאב לתקציב

למרות שממשלות נתניהו הגדילו את התקציבים המיועדים לבריאות הציבור מאז 2009, ההוצאה הציבורית לבריאות במדינת ישראל נותרה נמוכה מאוד ביחס למדינות ה־OECD.

הנתון המטריד ביותר הוא משקל ההוצאה הפרטית שכל אזרח נאלץ לשאת מהכנסתו הפנויה (אחרי תשלום מסים) מסך ההוצאה הלאומית לבריאות - זה רק הולך ועולה.

זו התמונה שעולה מנתונים חדשים שפרסם ארגון ה־OECD בפרק הבריאות במסגרת הסקר החברתי השנתי ל־2019.

העלייה הממוצעת השנתית בהוצאה לבריאות לנפש היתה בין 2003 ל־2009 2.5% לעומת שיעור של 3.7% בממוצע מדינות ה־OECD. כלומר, בתחילת שנות ה־2000, העלייה בהוצאה לבריאות לאדם היתה גדולה יותר במערב לעומת ישראל. עם זאת, בשנים 2009 עד 2017 - שנים בהן הכלכלות המפותחות הושפעו דרמטית מהשלכות המשבר הפיננסי הגדול של סוף 2008 - התמונה התהפכה. שיעור העלייה בישראל היה 2.3%, גבוה מהממוצע במדינות ה־OECD בהן הוא עמד על 1.5% בלבד. אלא שכאן פחות או יותר נגמרות החדשות הטובות. כאשר צוללים אל תוך הנתונים מסתמנת תמונה עגומה, מאוד דומה לזו שאנו מכירים בשנים האחרונות ובאה לידי ביטוי בעומסים בחדרי המיון ובתורים הארוכים לקבלת בדיקות או רופא מומחה. לפי הנתונים, ההוצאה הממשלתית לבריאות - הכסף שממשלות ישראל משקיעות בבריאות האזרח ללא התשלומים הנוספים מהכיס הפרטי של האזרח - עמד ב-2017 על 1,780 דולר לעומת 3,025 דולר בממוצע ב־OECD.

צילום: טל שחר

ממשלת ישראל מוציאה 58% בלבד מההיקף ששאר הממשלות המערביות מוציאות בנושא בריאות בממוצע. בהסתכלות מזווית אחרת, ממשלות המערב הוציאו ב־2017 כ־70% יותר ממה שממשלת נתניהו הוציאה. צריך לזכור שבעשור האחרון, נתניהו היה שר הבריאות האחראי במשך מרבית הקדנציות, כשיעקב ליצמן מכהן כסגן שר.

סוחטים את האזרחים

הממשלות של שליש ממדינות הארגון (14 במספר) הוציאו סכום כפול או יותר על בריאות לאזרח - 3,560 דולר לנפש או יותר - לעומת ממשלת ישראל. ישראל מדורגת בעשירייה הפותחת בקרב המדינות שמוציאות הכי הרבה מהכיס הפרטי (ההכנסה הפנויה אחרי תשלום מסים) בקרב הארגון: 1,053 דולר לנפש לעומת 976 דולר ממוצע ב־OECD.

כאשר בוחנים את משקלה של ההוצאה הפרטית מסך ההוצאה הלאומית לבריאות, אז ישראל "משתדרגת" עוד יותר ומגיעה למקום השישי בארגון יחד עם שוויץ (שם, בניגוד לישראל, המעסיק הוא זה שנושא את מלוא ביטוח הרפואי).

37% מסך ההוצאה לבריאות ממומנת על ידי האזרח מהכנסתו הפנויה אחרי ששילם מסי הכנסה, מסים ישירים ומס בריאות. זאת, לעומת שיעור של 24% בלבד בממוצע ב־OECD.

חוסר שביעות רצון גורף

במסגרת הדו"ח נערכה בדיקה לגבי שביעות הרצון מהמדיניות החברתית של הממשלה, כשהבריאות היא מרכיב מרכזי בה. בין היתר, כמה האזרח נהנה ממנה ביחס לתרומתו ולתשלומים שהממשלה גובה ממנו ועד כמה המדיניות תואמת את השקפת העולם של האזרח. הדברים הללו מקבלים משנה תוקף עבור ישראל, כאשר חלק מהשאלות שעוסקות בהתמודדות עם תקציב הבריאות הן האם להרחיב את שיעור מס הבריאות ואיך מקצרים תורים לקבלת שירותים נאותים.

כפי שהיה ניתן לצפות, גם במקרה הזה, ישראל "מככבת" - ולא לטובה. הסקר ביקש מהנשאלים להתייחס לטענה "אני חושב שאני יכול לקבל בקלות את השירותים מהממשלה במידה ואהיה זקוק להם". שיעור המשיבים "לא מסכים או מאוד לא מסכים" בקרב הישראלים הגיע ל־79.3% והיה הגבוה ביותר בכל מדינות הארגון (הממוצע עמד על 55%).

עוד התבקשו הנשאלים להגיב לטענה: "אני מרגיש שאני מקבל חלק נכבד מהשירותים בעזרת המדיניות הממשלתית, בהתחשב במסים ובהפרשות הסוציאליות שאני משלם". כאן מצבה של ישראל "השתפר" מעט: כ־76% מהישראלים השיבו "לא מסכים או מאוד לא מסכים", וישראל דורגה במקום השני אחרי יוון - שם המצב גרוע יותר ו־82% חסרי שביעות רצון.

תשעה ימים לפני הבחירות, אפשר להצטער לא רק על הנתונים העגומים, אלא בעיקר שסוגיות הבריאות לא הצליחו להחליף את ההשמצות האישיות שמככבות בראש סדר היום הציבורי.