פגז תועה: המחזה "הייתי שם"

כשהייתי קצין בתותחנים, טיווחתי מטרות שאסור היה לטווח עם תחמושת שאסור היה להשתמש בה", מספר המחזאי והתסריטאי מוטי לרנר. "אני גורר את הסיפור עוד משירותי ב־1970. הייתי חלש, ניסיתי לא לעשות את מה שציוו עליי אבל לא הצלחתי כי האיומים היו גדולים. זה קרה לעשרות קציני תותחנים שפקדו עליהם לטווח ארטילריה על מטרות שאסור היה לירות עליהן".

יואב דונט ב"הייתי שם", שיעלה בפסטיבל התיאטרונטו. גיבור א־פוליטי שרואה מקרוב גופות אזרחים מתפרקות צילום: AHITI CHAM

הסיפור האישי הזה של לרנר הוא הרקע למחזה שלו "הייתי שם", שיעלה בפסח (21–24 באפריל) בפסטיבל תיאטרונטו בעכו ויפו העתיקה בבימוי איציק ויינגרטן ובביצוע השחקן יואב דונט. את הסיפור הזה הוא חיבר ליום שישי השחור במבצע צוק איתן, שבו נחטף הקצין הדר גולדין. "מפקד החטיבה נתן את פקודת חניבעל להשתמש בכל כוח האש כדי לעצור את החוטפים, אפילו במחיר חייו של החטוף. כאשר נמצאו הקסדה והשכפ"ץ שלו כבר היה ברור שהוא אינו בחיים. לא זכור לי מקרה שבו היה שימוש בנוהל חניבעל והיתה התקפה כל כך מסיבית וארוכה לצורכי הרתעה, שנהרגו בה אזרחים, זקנים וילדים. המחזה נכתב בהשראת אירועים שקרו ודו"ח אמנסטי שפורסם בעקבות המקרה, אבל הם רק ההשראה. הדמויות בו בדיוניות, ואין אזכור לשמות חטיבות או מפקדים".

גיבור המחזה של לרנר הוא קצין תותחנים במילואים, מורה בתיכון בבאר שבע, שמקבל פקודות לטווח מטרות אזרחיות ברפיח לאחר חטיפת קצין צה"ל בידי חמאס בצוק איתן. כשהוא רואה את פגזי התותחים שהורגים עשרות אזרחים פלסטינים ופוצעים מאות אחרים, הוא עורק מהגדוד ומבקש להישפט על מילוי פקודות שמעליהן מתנוסס דגל שחור, אך נתקל בסירוב מהממסד הצבאי. הוא יוצא למאבק כדי להעמיד לדין את המח"ט שנתן את הפקודה ומשלם מחיר אישי כבד. "המחזה עוסק בשאלה המוסרית מה אנחנו מרשים לעצמנו לעשות במלחמות, שגם בהן יש חוקים ואנחנו לא יכולים להפר אותם. חשוב לי לעמת את הקהל עם שיח פוליטי על מוסר מלחמה, שהחברה הישראלית לא מוכנה לקיים אותו.

"יש תהליך של צנזורה עצמית נוראה, מחזאים חרדים ולא כותבים כי הם רואים שהתיאטרונים הרפרטואריים לא מעלים. מצער אותי מאוד שהעשייה של מחזות פוליטיים מאבדת את המרכזיות שהיתה לה בשנות השמונים והתשעים. היכלי התרבות בפריפריה מפחדים להעלות מחזות כאלה וכך מצנזרים את התיאטרונים הגדולים שתלויים בהם כלכלית. הם חוששים שהקהל לא ירצה את זה, וזה לא נכון. להפך, אנחנו חייבים לגרום לו להתמודד עם נושאים הקשורים בשיח הציבורי".

מ"קו 300" ועד "קסטנר"

לרנר הוא מבכירי המחזאים הפוליטיים בישראל ובין הבודדים שעוד נוגעים ישירות בסוגיות כאלה. לאורך השנים יצירותיו עוררו הדים, בהן הסדרות "משפט קסטנר" ו"קו 300" והמחזה "דוחקי הקץ" על הטבח במערת המכפלה שעלה בתיאטרון החאן.

את "הייתי שם" הוא כתב כמונודרמה כדי להביא את האינדיבידואל למרכז. "הבנתי שמה שמעניין הוא החוויה האנושית. אדם שהוא לחלוטין א־פוליטי, מורה בתיכון שלא השתתף מימיו בהפגנה ולא התפקד לשום מפלגה, רואה מקרוב הרג של כל כך הרבה אזרחים ומשפחות, גופות מתפרקות ואיברים עפים באוויר".

אתה חושש מתגובת משפחת גולדין?

"אני חושש, אבל העמדה שלהם היא שצריך להעניש את כל רצועת עזה. העמדה הזאת, לדעתי, אינה משרתת את המדינה, ונובעת מנקמנות שנשלם עליה מחיר גבוה. ככל שנמשיך לענות את אזרחי הרצועה האיבה תלך ותעמיק. אבל הדר גולדין לא נזכר במחזה, ואין שום ביקורת או ניסיון לפגוע בכבודו. יש לי המון אמפתיה למשפחה שאיבדה בן, ועדיין אני סבור שהשכול, עם כל עוצמתו, לא צריך להכתיב את העמדות הפוליטיות".

לרנר. "שיח שהחברה הישראלית לא מוכנה לקיים" צילום: עמית שעל

"מחכה שיקום מחזאי ימני"

מבט חטוף ברשימת המחזאים הפוליטיים, כמו יהושע סובול, שמואל הספרי והלל מיטלפונקט, מעיד שהם מייצגים את הצד השמאלי של המפה. "זו בעיה", אומר לרנר. "באמת אין מחזאים ימנים שכותבים מחזות פוליטיים. זה נובע כנראה מהעובדה שבימין יש גישה קולקטיבית לאומית בשעה שבשמאל יש התייחסות לאדם הפרטי וגורלו. לא המצאתי את זה, שמעתי את ההסבר הזה מיוסי שריד, שאמר בכנסת שלימין אין כמעט סופרים. אני מחכה בכליון עיניים ליום שבו יקום מחזאי ימני ויכתוב על צוק איתן מחזה שיציג תזה אחרת לגמרי".

את המחזה שלו "אחרי המלחמה" על מלחמת לבנון השנייה העלה לרנר בארה"ב, פשוט כי הוא כל כך ביקורתי ששום תיאטרון לא היה מוכן אפילו לקרוא אותו. "אני כבר בן 70 ואני אכתוב על דברים שמפריעים לי עד נשימת אפי האחרונה. אין לי מה להפסיד. חלק גדול מהתדרדרות החברתית שעברנו מאז רצח רבין היא כי אפשרנו לקיצוניים להשתלט על השיח הפוליטי והעמדות הליברליות ההומניסטיות השתתקו".

המחזה הבא שלו, "קמפ דיוויד 2000", יעלה בהבימה בסוף העונה. "זוכרים את התמונה המפורסמת של הכניסה של ברק וערפאת לחדר, אבל זה הרבה יותר עמוק כי שם היה פעם ראשונה דיון בסוגיות הליבה".