בלדה לחובשת: צילומי הפצע של אריאן ליטמן

במשך חמש דקות עוטף גבר עירום למחצה בתחבושות את פסלו של אלכסנדר זייד המשקיף על עמק יזרעאל. האקט הזה, שנעשה במעין ריקוד, עומד במרכז הווידיאו־ארט “בעקבות השומר” של אריאן ליטמן.

העבודה מוצגת בימים אלה במסגרת תערוכה חדשה בשם “מדיקליזיה” בגלריה עזריאלי במכללה האקדמית הדסה בירושלים. בתערוכה, שאצרה גלית שבו, משתתפים מוצגות עבודות הבוחנות את תהליכי המדיקליזציה שהחלו בסוף המאה ה־18 ונמשכים עד ימינו.

יצירות של ליטמן. משמאל: מתוך "בעקבות החלוץ", פרפורמנס שבו נחבש פסלו של החלוץ אלכסנדר זייד, המוצג בתערוכה בגלריה במכללת הדסה צילום: אוהד צויגנברג, גל מוסנזון, רינה קסטלנובו, ג'ים הולנדר

“מאז האינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה אני עוסקת בעבודותיי בפצעים” מספרת ליטמן, וכשהתחלתי לחשוב על עבודה עבור הגלריה בכפר יהושע, ביררתי מהו הסמל הכי חזק של האזור. סיפרו לי על הפסל הזה של אלכסנדר זייד, ממקימי ארגוני השמירה היהודיים ובין הדמויות הבולטות בעלייה השנייה, ובאותו רגע ידעתי שאותו אני רוצה לחבוש.

היו צריכים להשיג עבורי אישורים לזה מארבעה גופים שונים — הגן הלאומי בית שעריים, רשות הטבע והגנים, המועצה האזורית עמק יזרעאל ומשפחת זייד עצמה. אחרי שנסעתי לראות את הפסל הבנתי שאף שכבר עטפתי בעצמי אובייקטים בעבר בעבודות שלי, אותו לא אוכל לעשות בעצמי. לכן לקחתי לטובת העבודה את רם אטקין מצליח, בחור צעיר במקור מקריית טבעון שגם קצת דמה לזייד וגם לומד רפואה, לכן החבישה לא היתה זרה לו.

הוא עבד מאד קשה והשתמש ב־200 תחבושות של בתי חולים — צילמנו במשך יום אחד מהזריחה ועד שש בערב. מבחינתי החבישה של פסל אלכסנדר זייד היא גם חבישה של עמק יזרעאל, שכביש 6 עובר דרכו כמו פצע בתוך הנוף””.

נכדתו של החלוץ טלי זייד ונינו הקולנוען יונתן זייד באו לצפות בצילומי העבודה. “כשסיימנו טלי אמרה לי - ‘את יודעת, זה יום השנה להרצחו’. אני בכלל לא ידעתי את זה. קבעתי את תאריך הצילום כי זה הסתדר לאנשי הצוות. אבל היה משהו חזק גם עבורם בפעולת החבישה שמצד אחד מרפאת ומצד שני ברגע שהעיניים של הפסל חבושות, הוא לא רואה ולא יכול לשמור על העמק”.

מבחינתי החבישה של פסל אלכסנדר זייד ב־200 תחבושות של בית חולים היא גם חבישה של עמק יזרעאל, שכביש 6 עובר דרכו כמו פצע בתוך הנוף” צילום: אוהד צויגנברג

ליטמן (57) גדלה בשוויץ ועלתה לארץ לבדה בגיל 18, לירושלים שבה היא גרה עד היום. “הקונפליקט הוא חלק כל כך משמעותי מהחיים שלי ושל כולנו, ואני לא יכולה להגיד 'זה לא קיים'", היא מסבירה. "אני לא אצלם פרחים. אין מצב”.

את עיסוקה המשמעותי בקונפליקט החלה בימי האינתיפאדה השנייה.

“מהמקום של הפחד והיאוש של אותם הימים החלטתי לצאת בפעם הראשונה מהסטודיו והתחלתי לצלם במחסומים ואת ההקמה של גדר ההפרדה. הייתה לי שכנה שהיתה צלמת של הניו יורק טיימס והתחלתי ללכת איתה לכל המקומות שבהם היו עימותים, כמו רמאללה וחברון - לא כדי להעביר את התמונות לגופי תקשורת אלא כדי להבין בעצמי את המצב. כשאתה נמצא עם מצלמה במקום של עימות, אתה מפחד הרבה פחות.

"בהמשך, בתקופת ההתנתקות, קיבלתי תעודת עיתונאי מעיתון שוויצרי והייתי יכולה להיות בשטח. הפכתי לצלמת ניוז ותיעדתי את העקירה, ואחריה את היערות השרופים במלחמת לבנון השנייה. אבל בשלב הזה כבר הבנתי שאני פחות רוצה להיות נוכחת באזורי קונפליקט. מה שכן, כל הניסיון הזה של להיות באתרי צילום, להתנהל עם הגוף שלי במקומות האלה, הביאה אותי לכל התחום של הפרפורמנס, לניסיון ליצור דרך הגוף.

"בשנת 2009, הבת שלי שהיתה בכיתה ד' אושפזה עם כוויות בדרגה 3 אחרי שנפל עליה סיר של מים ושמן רותחים בצופים. התחבושות האלה שהיו על הגוף שלה, והסבל הנוראי, שלה ושלי, גרמו לי להתחיל להשתמש בתחבושות כחומר ליצירות שלי. אני קונה את התחבושות הרפואיות הסטריליות, אלה שהיו על הגוף שלה. ההבדל הוא שכשאני משתמשת בהן ביצירה, אני לא מנסה לרפא, רק להצביע על הפצע".