תקועים במקום: בלי מדד חדש, נמשיך לטחון מים

הקשר בין המונח יוקר המחיה, המככב בכל קמפיין בימים אלו, לבין העלייה במדד המחירים לצרכן (המכונה אינפלציה) שכל ייעודה הוא לשקף את יוקר המחיה - נותק כמעט לחלוטין. הניתוק הזה התחזק בחמש השנים האחרונות, שבהן בנק ישראל מנהל מדיניות מוניטרית אגרסיבית וחסרת תקדים של ריבית אפסית. ובזמן שאין בישראל אינפלציה, התחושה שהכל פה יקר ומתייקר מתחזקת והולכת. צלילה לעומק נתוני האינפלציה מסבירה את הסתירה הזאת: מוצרים סחירים - ובהם ביגוד ומוצרי אלקטרוניקה - הוזלו משמעותית וכך גם שירותים שעברו רפורמות מקיפות, כמו למשל תקשורת סלולרית. במקביל, שירותים אחרים כמו חינוך ובריאות מתייקרים בהתמדה ובקצב מדאיג, בזמן שמחיר סחורות שנתונות לפיקוח ממשלתי כמו ירקות ופירות עלה ביותר מ־40%.

הכלכלן הראשי בבנק לאומי גיל בפמן. לא דיון תיאורטי אלא קריאה לפעולה דחופה צילום: אוראל כהן

לא דיון תיאורטי

הביקורת שמעביר הכלכלן הראשי של בנק לאומי גיל בפמן על מדד המחירים לצרכן (ראו ידיעה) אינם מיועדים לדיון תיאורטי בין פרופסורים לכלכלה. להיפך, בפמן שואף להשפיע באופן דרמטי על הכלכלה הישראלית, שכן בישראל נהוג להצמיד הכל למדד, מתוך ההנחה שהוא משקף את העלייה ביוקר המחיה: גובה הפנסיה, הלוואות לרבות משכנתא, קצבאות, חסכונות, שכר במקרים רבים ודמי המזונות שהורים גרושים משלמים.

בכירים בבנק ישראל מסבירים כי "בטווח הארוך הציפיות לאינפלציה נעות סביב אמצע היעד, בין 1% ל־3%". אך כפי שאמר הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, "בטווח הארוך כולנו נמות". בינתיים, אזרחי ישראל מתקשים יותר ויותר להגיע לסוף החודש, מחירי השירותים מזנקים באופן שלא בא לידי ביטוי - ובנק ישראל צופה מהיציע.

אפשר להמשיך להמתין ולספור כמה פעמים בנק ישראל יפספס שוב את היעד הזה מלמטה. או שאפשר לעשות מעשה ולבחון אפשרות לשינוי. לכן, הדיון שמעלה בפמן חייב להגיע במהרה לפסים מעשיים. הגדרה מחדש של רמת המחירים, באופן שישקף באמת את עלייתם, חיונית למלחמה ביוקר המחיה.

הריבית היא לא פתרון קסם

להצעה של בפמן השלכות מרחיקות לכת בתחום המדיניות כלכלית, וזה מה שחשוב לאזרחים - שאמורים להינות מאותה מדיניות. ברגע שיוקר המחייה יקבל מדד שמתאר אותו נאמנה, יהיה ניתן לחלק תפקידים לצורך המלחמה בו: סוגיית יציבות המחירים לא יכולה להישאר מונופול בלעדי של בנק ישראל, שכן אין לבנק המרכזי את הכלים להתמודד עמה. כלי הריבית ושער החליפין לא מסוגלים וגם לא מיועדים לטפל בהיעדר תחרותיות, במחסור בהיצע קרקעות ובהתייקרות של ביטוחים פרטיים.

מי שיכולות וצריכות להשפיע הן ממשלות ישראל, אולם נוח להן להמשיך לברוח מהאחריות המוטלת עליהן במשימה שהיא חיונית, אך כרוכה לעתים בתשלום מחיר פוליטי. רפורמת הסלולר של משה כחלון ורפורמת השמיים הפתוחים של ישראל כץ גרמו להורדה ממשית של יוקר המחיה - ומוכיחות עד כמה הממשלה היא זו שחייבת להוביל את המאבק. מהצד השני של המטבע, ראוי שבנק ישראל יתרכז יותר במדיניות "מאקרו–יציבותית", כלומר במניעת היווצרות של בועות - הן במחירים נכסים פיננסיים והן בנדל"ן. חלוקה כזו של האחריות תואמת את המציאות הנוכחית ויכולה להביא תוצאות.

אם הממשלה הבאה באמת מעוניינת להפחית את יוקר המחיה, על שר האוצר הבא, בכירי בנק ישראל, הלמ"ס ונציגי האקדמיה לגשת לסוגיה מיד לאחר הבחירות - ולבחון לעומק את ההגדרות המיושנות והנדושות שהופכות את הדיון בנושא לסתום ומהוות פטור לנבחרי הציבור מטיפול בסוגיות שמשפיעות בצורה הישירה ביותר על כיסם של האזרחים.