מחצית השנייה של שנות השמונים כלל היה הקונצרן הכל־יכול של ישראל, עם אחזקות כמעט בכל תחום, מבנקאות דרך נדל"ן עד תעשייה וחקלאות. והיתה לו גם חברת השקעות קטנה, כלל אינווסטמנט. ב־1986 הופקד על ניהולה בחור צעיר, רק בן 32, אריה (אריק) גולדין.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הוא היה השם החם בשוק ההון המקומי, זה שהתחיל להתאושש מחצי עשור של כלכלה סוערת. גולדין הצעיר הספיק לעבוד בבנק הספנות, לנהל קרן מט"ח ולשמש סמנכ"ל שירסון־כלל, גלגולו הקודם של בית ההשקעות של הקונצרן, ואז קיבל את ניהול כלל אינווסטמנט, שהחזיקה תיקי השקעות של ישראלים וזרים והתמחתה בעיקר במטבע חוץ.

"אתה נחשב לעילוי, מטאור", משחזר כעת גולדין (63) את ימי הזוהר שלו בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אתה חי באווירה של הפקרות פיננסית, בעולם שאין בו רגולציה ומותר לעשות בו הכל. זו גם היתה תקופה של פיחותים בשקל — ידענו עליהם מראש והיינו פותחים פוזיציות מסחר בהתאם. או שפעם בכמה זמן, כשהצטבר מידע מעניין, עשינו 'יום מנהלים' שבו היינו, בכירים בקבוצת כלל וגם מחוץ לה, קונים מניות של עצמנו ושל אחרים וביחד מריצים אותן. מידע פנים זרם כמו מים. זאת היתה האווירה. זה המקום שבו גדלתי.

"רבים התעשרו בימים ההם, והם עשירים עד עצם היום הזה. וכשאתה בחור צעיר אתה מסתנוור מזה. כשאתה בחור צעיר ורואה את הגדולים והחזקים עושים את זה, אתה רוצה להיות עשיר וחזק כמוהם. לגרוף את השוק. חטאתי בחטא היוהרה. זה קרה".

גולדין בביהמ"ש, ב־1992. "ילד הפלא של הכלכלה הישראלית" נהפך ל"רב־נוכלים" צילום: שאול גולן

אבל גולדין גם הביא קבלות. "הוא חילץ את כלל אינווסטמנט מהפסדים כספיים והפך אותה לאימפריה פיננסית ולחברת הברוקרים הפרטית הגדולה בישראל. הוא התחרה בהצלחה בבנקים ונגס נתח מהפעילות שלהם", אומר אחד מבכירי קונצרן כלל באותן שנים.

"הייתי צריך להציל את המצב", אומר גולדין. "בא ילד בן 30 ואומר לראשי הקונצרן החזק במשק: 'תקשיבו, בואו נלך על שוק המט"ח. כולם סוגרים מחלקות מט"ח? אנחנו נפתח. הבנקים עובדים עד 15:00? נעבוד עד 22:00. תנו לי צ'אנס, ניקח לבנקים את כל השוק'. וזה קרה, 80% מהחברות הגדולות במשק עבדו דרכנו, הפסיקו לעבוד עם הבנקים. הבנקים נאלצו להתיישר, התחילו לעבוד אחרי 15:00, גם עד 22:00 — ואז עברנו לעבוד 24 שעות ביממה. תמיד צעד אחד קדימה. ולא רק זה, כל הזמן הייתי צריך להיות יצירתי. היה איסור להחזיק מט"ח בחשבונות עו"ש, כמו הדולרים של לאה רבין, ואסור להעביר כסף לחו"ל או לסחור בניירות ערך זרים, המון הגבלות. אבל לנו היה רישיון בנקאי, נכון? אז אתה מבקש מכל חברות כלל — תביאו שקלים, אני קונה לכן דולרים, פותח לכן חשבונות, שם את זה בחו"ל כביטחון לעסקאות עתידיות. בעצם העברנו מט"ח לעו"ש בחו"ל לצורך עסקאות עתידיות ועשינו כל מיני עסקאות כאלה, כל אחת מנוגדת לאחרת, עבור כל חברה בנפרד, ואלה עסקאות של כלום. אבל כך הגנו על הכסף הזה מכל הפיחותים, שמרנו על הערך שלו. ניצלנו הפרשי ריבית בין השקל לדולר, זה נתן הזדמנויות בלתי רגילות לרווחים גבוהים מאוד. ושל מי היה הרעיון? אז לא יישאו אותך על כפיים?

עו"ד יוסי שגב, שחשף את המעילה. "הגעתי לכלל, והתברר שאין כסף" צילום: אוראל כהן

"קודם החברה הפסידה, אבל אנחנו התחלנו להרוויח כסף. עשינו דברים אדירים, ובעזרת פתרונות יצירתיים הפכנו גוף קטן למוביל בשוק, עם מענה לדברים שהגדולים לא חושבים עליהם. זה כוח, עוצמה".

בסוף אוגוסט 1990 גולדין, אשתו וילדיהם נפשו בפריז. עו"ד יוסי שגב, מעורכי הדין העשירים בישראל, שהשקיע באמצעות כלל אינווסטמנט, גילה שהכסף שלו נעלם. "בניירת זה נראה בסדר, אבל אז, כשגולדין היה בחו"ל, הגעתי למשרדי החברה פיזית, והתברר שאין כסף בחשבון", אומר כיום שגב. בית ההשקעות התחיל בבירור. גולדין חזר לארץ בניסיון לפתור את העניינים, אבל החבל התהדק סביבו, ומעילת עתק התחילה להתבהר.

גולדין הסתתר בירושלים כשהוא מחופש לחרדי, ואז ברח ללונדון בעזרת דרכון מזויף, נעצר אחרי כמה שבועות, הוסגר לישראל אחרי כמה חודשים, ועמד למשפט. הוא הגיע אליו עם כיפה שחורה וזקן, במה שהוגדר בתקשורת כ"עיצומו של תהליך חזרה בתשובה". כתב האישום תיאר מהלכים יצירתיים גם למען רווח אישי, כולל גיוס משקיעים פרטיים שלו והעברת כספי משקיעים של כלל לרשת של חברות קש וחשבונות בנק - בעוד ברישומי ההשקעות שקיבלו הלקוחות לא ניכרה בעיה. הכותרות עוסקות בנפילתו של המטאור, וכל הכתבות מתארות את הקסם האישי שלו, את הכריזמה, את מגע הזהב. "ילד הפלא של הכלכלה הישראלית" הוא משפט שגור. ובינתיים, בזמן המשפט, בתוך כמה חודשים, שני הוריו — והוא בן יחיד — הולכים לעולמם.

ב־1993 גולדין מורשע במאות סעיפי עבירה — גניבה בידי מנהל, רישום כוזב, קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף. בשורה התחתונה, הוא גנב כ־15 מיליון שקל ו־3 מיליון דולר, כולל ממשקיעים וחברות מוכרים, כמו שגב ויבואן הרכב אריה קרסו. גזר הדין: שש וחצי שנות מאסר וקנס של 150 אלף שקל; בפועל נותרו לו לרצות רק 22 חודשים. שנתיים אחר כך העליון מזכה אותו חלקית מכמה מסעיפי האישום, אבל מחמיר את העונש לשמונה שנות מאסר ועוד שנתיים על תנאי (זכרו את 150 אלף השקלים ואת השנתיים על תנאי, הם תכף ישובו). באותה שנה, כלל אינווסטמנט נסגרת. כלל עצמה שורדת את המכה, אם כי מי שהיה הסמנכ"ל שלה, עמוס ספיר, הודה בעבר: "זאת היתה טראומה לכולנו. יום אחד אתה מתעורר ומתברר שרימו אותך בגדול. לו הפרשה היתה נמשכת היא היתה יכולה למוטט את כלל לחלוטין".

עמוס ספיר, לשעבר מראשי כלל. "זאת טראומה, הפרשה יכלה למוטט את הקונצרן" צילום: אביגיל עוזי

גניבה של עשרות מיליונים במבצע מורכב ומתוכנן היטב, בריחה בזהות בדויה בארץ ולחו"ל — אלה דפוסים עבריינים שנמשכו שנים, אבל קשה לעמת את גולדין איתם. "לא קל לי לדבר על העבר, אני מנסה להיות מנותק ממנו, ואני גם לא רוצה להציף דברים אצל הילדים שלי", הוא אומר לנו, וכשהוא חוזר לעבר זה מעורר כאב, ולעתים נותר חשבון נפש חלקי. את המעילה הוא קושר לאווירה שהיתה סביבו, ל"הסתנוורתי, ראיתי את הגדולים עושים הרבה כסף, רציתי גם". נראה שכמעט אין הבדל מבחינתו בין מִבצע המעילה לתעלולים שהזניקו את כלל. וגולדין משוכנע שהוא ניסה לגמור את זה יפה.

"הייתי בחו"ל עם משפחתי כשהפרשה התפוצצה, והיה לי מספיק כסף בחשבונות האישיים כדי לברוח למדינה שאין בה הסגרה. עשו את זה לפניי", הוא חוזר לקיץ ההוא. "אבל אמרתי 'עכשיו אני בא לפתור את הבעיה'. באתי. לא ברחתי. אמרתי 'פה ופה יש כסף, לא העלמתי אותו'. הגעתי להסדר מלא והסכום הוחזר, אפילו את הבית של הוריי לקחו. לא נשאר לי דבר, יצאנו לרחוב לשכור דירה. בכלל הבטיחו לי שאם אחזיר ואסדר את הכל לא הולכים למשטרה, אבל התברר שהלכו, שהמשטרה כבר בתוך החברה. ואז גם היה את עניין ה'חזרה בתשובה', כי רציתי להגיע לשיקום בהוסטל דתי. בשביל להשתחרר הייתי מוכן גם להיות נוצרי".

פרידה, אמו של גולדין, במשפטו ב־1992. מתה זמן קצר אחר כך צילום: שאול גולן

ב־1996 גולדין שוחרר מהכלא, אחרי קיצור שליש. שנה אחר כך פורסם שהוא מייעץ לחברה קטנה שרצתה להיכנס לעסקי המט"ח. אבל הוא לא ממש חזר לעבוד בשוק. במקום זה הוא שוב חיפש דרכים יצירתיות לשלם קנס של 150 אלף שקל ולשחזר את רמת החיים שהכיר. ב־1998 מתברר שהדרכים האלה — וגולדין עכשיו כבר בן 42, לא ילד מסונוור, ואחרי שנים בכלא — כללו שיתוף פעולה עם השוק האפור. בדיעבד התגלה שבמשך שנתיים גולדין ביצע שלל תחבולות עוקץ, כולל ערבויות מזויפות, וקיבל במרמה כ־35 מיליון שקל מבנק דיסקונט ובנק מזרחי. הבנקים נסערים, מנסים להבין איך זה קרה. העיתונים מדברים על "רב־נוכלים", גולדין מתראיין ומספר שעבריינים חטפו אותו וירו עליו, ואיימו לחטוף את בתו. זה לא באמת עוזר. ב־1999 הוא הורשע ב־14 סעיפים של זיוף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושוחד. בית המשפט משרטט תמונה שבה גולדין לקח הלוואות מבנקים על בסיס ערבויות, זייף מסמכים לשחרור הערבויות הללו, ואז השתמש בהן שוב לטובת הלוואות נוספות. על הדרך, הוא גם שיחד מנהל סניף בנק כדי לאפשר את העניין. ב־2000, ארבע שנים אחרי שחרורו, נגזרו על גולדין 14 שנות מאסר, כולל הפעלה של השנתיים מאסר על תנאי מהרשעתו הקודמת.

"כשהשתחררתי לא היתה לי אגורה. והיה לי עוד קנס של 150 אלף שקל, ורצון לא לאבד את המשפחה, להשאיר לה את רמת החיים שהכרנו, להראות שהכל בסדר. אבל אף אחד לא רצה להעסיק אותי, לא רצו לקבל אותי לשום מקום. לא היה לי לאן ללכת, אבל לא ידעתי מקצוע אחר. לא רציתי לעשות דברים אחרים, לא הלכתי לחלק עיתונים, ובמקום זה ניסיתי לחזור לאותו תחום. זאת היתה טעות. הייתי צעיר, ידעתי שלכלא אני לא חוזר, אבל גם ידעתי שאם אני לא משלם מחזירים אותי לכלא. גם ככה מכרתי את הבית של אשתי ושל הילדים, מה עוד יכולתי לעשות? ולא היו יותר חברים, כולם התנכרו לי, בכל מקום האורות כבו. לא היה ממי לקחת, והיה משהו באגו שעוד לא נשבר, שלא מוכן לקחת מאף אחד. אתה רוצה להמשיך הלאה, להביא פרנסה הביתה. רציתי לחזור לשוק, לחיים הזוהרים, להראות להם שאני עדיין שייך לעולם הזה. לא היתה לי ברירה, ואז זה הסתבך.

"לקחתי הלוואה בשוק האפור, ונקלעתי למצבים קשים. מטורף כמה שאנשים שם היו עליי כדי שאחזיר את הכסף. היתה בוררות בעולם התחתון. החוב נצבר לממדים שחשבת שאוכל להחזיר, אבל לא יכולתי להתמודד עם זה יותר. אלה היו סכומים שאף אחד לא יכול לעמוד בהם. עשיתי ביטוחי חיים ורציתי לשכור מישהו שיירה בי כדי שהמשפחה תקבל את הכסף. בהתאבדות אתה לא יכול לקבל את הכסף, רק אחרי שנה, אבל כשיורים בך זאת לא התאבדות. זאת האופציה היחידה שהיתה בפניי. רק לא לחזור לכלא. חטפו אותי, ירו לי בין הרגליים ומעל הראש, באמצע הלילה. איימו לחטוף את הבת הקטנה שלי, הגיעו לגן שלה. עליי לא היה לי אכפת, אבל הילדים... זה בין המוות לחיים. אז כדי להחזיר חברתי לשני אנשים בעלי קשרים בשוק האפור ועבדתי על הכסף שלהם. וידעתי — כבר לא יכולתי איתם וגם לא בלעדיהם. בסוף הם לקחו את הכסף ונעלמו. ככל שאני יודע, אחד בארצות הברית, אחד נסע לאיטליה ואחר כך עבר ללונדון".

"על ההסתבכות השנייה שילמתי ביג טיים. פגעתי במשפחה פעם שנייה, אשתי התגרשה ממני, ונכנסתי שוב לכלא. כשבן אדם מת אומרים שהוא הלך לעולמו. אני בפעם הזאת הלכתי מעולמי. אתה מרגיש שאתה חי בקבר.

"יום אחד אני יוצא לגג בבית הסוהר למחבלים באשקלון. אישרו לי להביא מחבט טניס ולשחק עם עצמי, מול קיר, על הגג. מסביב הכל סגור ומרושת. ואז קורית לי סיטואציה מדהימה: פתאום, מלמעלה, נופלת ציפור. גוזל. חתול שמן מתקרב, ואני מרחיק אותו, רץ, תופס את הגוזל, לוקח אותו, ואומר לעצמי: איזה כיף, תהיה לי חיה. לא ג'וקים. אבל לא אִפשרו לי להכניס כלום לתא. אז באתי להניח את הגוזל בחצר האחורית, ופתאום האמא שלו באה והצליחה להוציא אותו. ואני מסתכל עליו וחושב: גם אני רוצה הביתה. הלוואי שמישהו ייקח גם אותי ככה. ואז אתה מבין כמה ציפור או חתול יותר חופשיים ממך. עד היום אני לא יכול לראות ציפור בכלוב.

"האנשים בכלא זה לא הקאפ אוף טי שלי, לא סולם הערכים שלי. הייתי עם המסוכנים, החמורים, משפחות פשע. שפה אחרת. אפילו בצבא לא הייתי 'אח' של אף אחד. פתאום אתה לומד מונחים כמו 'כיפה אדומה'. וכשאתה נכנס לגוב האריות — אתה איתם ולא איתם. חי לבד. לומד להתעלם מהרבה אירועים, מאנשים שמדברים, מרעש, ממוזיקה טורקית. אתה יודע להתרכז בעצמך, לקרוא או לישון כשיש הרבה אנשים שמדברים. זה משפיע עליי גם היום — אני הרבה פחות זוגי, למשל, התרגלתי להיות לבד. זה כמו מוטציה, אתה מגלה שמשהו עוזר לך לשרוד, ואז משנה את ההרגלים שלך.

"אחר כך גם הייתי עם מחבלים. פרסמו שאני אהיה עד מדינה נגד משפחות הפשע ואז זרקו אותי לתא רגיל, וזה היה מאוד קרוב לחיסול. זה לחץ, אתה לא ישן בלילה. אמרתי שאני מפחד, לא הסכמתי להיות עד, אז כנקמה שמו אותי שנה עם מחבלים באשקלון. בבידוד, בלי אף אחד. בדידות יכולה לשגע את המוח, אבל לפחות אתה יכול להתמודד עם זה, לפעמים עדיף להיות לבד מאשר עם אנשים בעייתיים. באשקלון הייתי בחדר קטנטן, בקושי מקום לזוז, תא חרבון ומקלחת מעליו, יוצא שעה ביום, מדבר עם עובדת סוציאלית דרך הדלת, מתכופף לחריץ כדי לדבר איתה". משירות בתי הסוהר נמסר: "גולדין הושם בתנאי בידוד באשקלון כ'טעון הגנה'".

"לחמתי בבית המשפט על הפרת זכויות", הוא ממשיך. "למשל, עתרתי על חרא של ציפורים בחדר האוכל, כי נכנסו יונים. או על האיסור להניף דגל ביום העצמאות. או על אלימות מצד סוהרים, השפלות מילוליות שחוויתי גם בעצמי, מכות שראיתי שאחרים קיבלו. היו גם מקרים שעזרתי לאסירים אחרים. במערכת שנאו אותי, והענישו אותי. אבל המלחמות האלה החזיקו אותי שפוי, והתעקשתי שגם במצבים כאלה צריך לשמור על זכויות האדם.

"הישיבה בכלא היא חור שחור. אנשים עוברים הכל, עברו גם שואה, אבל לכל אחד יש השואה הפנימית שלו. במקרה הזה הבאתי את השואה על עצמי, אבל זה דומה, סיטואציה של שולט ונשלט, לוקחים אותך מעולמך, אומרים לך מה לאכול, מה לעשות, מתי לקום, מה אתה מקבל, מה אתה רואה ומה לא, זו האנלוגיה. שללו את חירותך".

כשהשתחרר ב־2011, אחרי קיצור חלק מעונשו, גולדין היה מחויב שלא לעסוק בפיננסים במשך חמש שנים. הוא לווה בידי "התחלה חדשה", מרכז לליווי אסירים משוחררים, חי בפתח תקווה ושיקם בהדרגה את הקשר עם ילדיו. עבד בכל מה שהצליח למצוא, בין השאר כשכיר בתעשיית המיחזור, ונראה שחשבון הנפש עדיין מתנהל.

"כשאתה עסוק במשפט אתה רוצה להגן על עצמך, וכדי להציל את עצמך אתה חייב להאמין שאתה צודק. זה קרב על החיים. אז אתה לא עושה את ההבחנות האמיתיות, אשם או לא אשם. אתה במאבק על כמה שפחות זמן לשבת, אין זמן להבין עם עצמך מה עשית. רק בכלא, יום אחד הפסיכולוגית בתהליך השיקומי חילקה קלפים עם פרצופים ושאלה: 'את מי אתה שונא?'. אמרתי לה על אחד מהם: 'את זה. יש לו פנים של רמאי'. ואז הבנתי שזה אני. נכנסתי למקלחת ובכיתי כמו תינוק. מכאן התחיל השיקום שלי. אם צריך להצביע על רגע, זה קרה שם.

"כשרק השתחררתי חילקתי את עיתון 'גלובס'. יום אחד דפקתי על אחת הדלתות במגדלי נאמן, ופתח לי מישהו שהיה לקוח שלי בעבר. אני, שהייתי מנכ"ל כלל אינווסטמנט, שהייתי פיגורה, פתאום בן אדם פותח לי את הדלת ואומר: 'אריה, מה אתה עושה פה?'.

אריה קרסו צילום: צביקה טישלר

"אני לא מתבייש בזה. חטאתי. לפני 30 שנה עשיתי טעות פטאלית. להגיד שאני מתחרט רק יקטין את זה. אני נושא בושה. אני לא בא מעולם הפשע. בגיל צעיר קיבלתי לידיי את המנכ"לות ואת הכוח הזה, ששיגע לי את המוח. עשיתי דברים שלא האמנתי שהם גרועים, אבל לימים התברר שהם מאוד גרועים. משהו טשטש לי את המוח. סוג של טמטום. שכרון כוח. יש אגדה במיתולוגיה היוונית על מידאס שכל מה שהוא נגע בו נהפך לזהב? זה בדיוק מה שקרה לי. בסוף הוא נגע באוכל שלו והוא נהפך זהב, הוא לא היה יכול לאכול. נגע בבת שלו וגם היא נהפכה לנציב זהב. זה חלק מהעניין.

"מעבר לחרטה ולבושה, יש לי רצון גדול לבקש סליחה. לא באתי להתקרבן. אני עצוב מאוד מעצמי. מאוכזב, מבקש סליחה מהרבה אנשים, מהילדים, מאשתי לשעבר, מהמשפחה שלה, מחברים, ממי שנפגע. אתה נופל, ואחריך נגררת משפחה שלמה. כשנכנסתי לכלא בפעם השנייה הבת הקטנה שלי היתה בת 4, לא ראיתי אותה בגן ובבית הספר. ילד אמור להסתכל על אבא שלו כדמות שאפשר להישען עליה ולסמוך עליה. המשענת הזאת נשברה כמו קנה רצוץ. הם היו צריכים להתמודד עם כתבות על אבא בכלא, לבקר בבית סוהר אבא עם אזיקים. מה תגידי לילד, 'לא קרה כלום?'. כשאבא איננו הוא חסר, וילד צריך להישאר ילד, לא להתבגר מהר.

"והייתי בן יחיד להורים ניצולי שואה, ואיבדתי את שניהם בהפרש של שבעה חודשים, אבא מהתקף לב ואמא מאירוע מוחי. הם היו חולים, אבל אני לא יכול לנער מעצמי את האחריות. שברון לב בטח לא עזר שם, והיה שברון לב גדול מאוד. אז אני נושא בושה ומבקש סליחה.

"כיום אני דבק בדברים אמיתיים וטובים. לא מחפש להזיק. יש לי טראומה. אף אחד לא יודע מה עברתי בחור השחור הזה של הישיבה בכלא, מה עברתי עם עצמי. לפעמים כשאני מסתכל על עצמי אני כועס, נשבר לרסיסים. החוכמה היא לאסוף אותם ולבנות את החיים מחדש.

"כיום הבת הגדולה שלי בת 37, הבן בן 33 והקטנה בת 26. אני סבא של הילדים של הגדולה ושל בת הזוג שלה. זה לא היה פשוט. אבל אני והאמא של ילדיי מגדלים את הנכדים יחד, ארוחות שישי וחגים יחד. משתדלים, ושום דבר לא מובן מאליו. עם כל אחד מהילדים זה מורכב באופן אחר, קשור לאישיות ולגיל שלו. דברים יוצאים החוצה עם הזמן, זה לא נגמר ביום אחד ובשנה אחת. אני גרמתי להרבה נזקים, אבל השיניים שלהם לא כהו".

בשנתיים האחרונות גולדין מנהל את אסטרטגיית ההשקעות של קרן הגידור התמד, שסוחרת במט"ח ובסחורות ומנהלת כ־2.5 מיליון דולר של משקיעים פרטיים. מעורבותו בפעילותה לא היתה ידועה עד החשיפה של "מוסף כלכליסט" כעת. התמד הוקמה בידי מיכל אדלרסברג, שמוכרת כמי שמשקיעה בסטארט־אפים. המעורבות של גולדין בחברה נתונה תחת הגבלות רבות: הוא יועץ חיצוני בלבד, ללא זכויות חתימה או עיסוק ישיר בכסף — שנמצא תחת פיקוח של פירמות רואי חשבון ועורכי דין גדולות וכן של קצין ציות במשרה מלאה, שתפקידו לפקח שעובדי החברה מצייתים לחוקים ולתקנות הרגולטור. ממסמכים שהגיעו לידי "מוסף כלכליסט" עולה כי בשנתיים האחרונות רשמה הקרן תשואה של כמעט 60% במצטבר, בעוד בסיכום השנתיים האלה מדד ת"א־35, למשל, רשם תשואה אפסית. ייתכן שמגע הזהב של גולדין עדיין כאן; הקסם שלו כאיש שיחה — זה שכל העיתונים תיארו לפני כמעט 30 שנה — בהחלט עוד ישנו. ותיקי שוק ההון ששמעו מאיתנו על שובו לפעילות הופתעו; "אסור לתת לו לעבור ליד נייר עם מספרים", אמר אחד מהם. אדלרסברג מתקוממת: "אני והמשקיעים מאמינים בו ב-100 אחוזים".

"ניסיתי לחזור לשוק. זה בדם שלי. אבל כשהשתחררתי מהכלא העולם השתנה לחלוטין. לא רק שוק ההון. פתאום אתה לא יודע אפילו מה זה וורד, אקסל, פאוור פוינט. מה שפעם ידעת לעשות טכנית, היום עושות מכונות מסחר, ונורא מהר. עולם המסחר במט"ח (פורקס) במתכונתו הנוכחית הוא כישלון אדיר של המערכת הרגולטורית. ברגע שהוא יצא מהבנקים הוא עבר לידיים מאוד לא מקצועיות, בלשון המעטה. החברות בעולם הזה בונות את עצמן מההפסדים של הלקוחות שלהן. הקרן שלנו פועלת במודל אחר, מרוויחה כסף רק אם היא מצליחה — אנחנו לוקחים דמי הצלחה של 50% מכל אחוז תשואה מעל 12%, עד 12% לא לוקחים. אנחנו לא זקוקים לדמי ניהול, אנחנו קרן קטנה, לא חברה גדולה שצריכה להחזיק בניין ועשרות עובדים. ואם לא עשיתי לך 12% שנתי זה כישלון בעיניי, לא הבאתי לך ערך אמיתי לכסף. ועובדה, אנחנו גובים דמי הצלחה כבר שנתיים.

"הכרתי את מיכל באירוע חברתי. היא יזמית מדהימה, לא פראיירית, לא מישהי שאפשר לסובב. אחת הנשים הערכיות והמדהימות בעולם, ואני חייב לה. כל יום אני אומר לה תודה על האמון. בהתחלה רציתי להוכיח לה שאני יודע לעשות כסף. לא היה פשוט לזכות באמון שלה, זה היה תהליך ארוך. סיפרתי על עצמי לא בבת אחת, היה לי קשה. בכל זאת, לא זכיתי בפרס נובל.

"כדי להשלים פערים הייתי צריך הרבה למידה עצמית, עם הדרכה. אני בטוח שלאנשים יש הרבה יתרונות עליי, אבל הידע והניסיון הם יתרון עצום, והתוצאות מדברות בעד עצמן — אני יודע מה אני יודע לעשות. אני מביא את המחשבה, את השיטה, והדרך היחידה שלי היא להרשים בתוצאות. אני עובד קשה מאוד כדי שזה יצליח, חייב לעקוב כל הזמן, מעירים אותי בלילה כשקורים דברים. אנחנו לא מתמקדים בניירות ערך של חברות בין השאר כדי לא להיות עם העדר, אלא בכלכלות, כי אנחנו אוהבים כלכלות ומבינים כלכלות. והכלכלה האמיתית היא לא במניות, היא במטבע של המדינות, ומאותה סיבה אנחנו משקיעים גם בזהב ובנפט.

"אצלנו אין משקיעים, יש שותפים, שהגיעו בשיטת חבר מביא חבר, ואנחנו מקפידים על הסינון. היו אנשים שבאו עם המון כסף אבל עם כל מיני דרישות מוזרות, כמו שהכסף לא יעבור דרך הבנק, אז הראינו להם יפה את הדלת. יש כיום 22 שותפים בקרן, וחלק מהם מכירים את ההיסטוריה שלי. ואנחנו מקווים שיצטרף גם משקיע מוסדי, גם אם זה אומר שאני אישית אצטרך לזוז הצדה. אבל אני לא חלק אינטגרלי מהמערכת, אני על תקן יועץ חיצוני בתחום אסטרטגיית ההשקעות, נקודה סוף. אין לי זכות חתימה ונגיעה בכסף, להבדיל מהסמכויות שהיו לי כמנכ"ל כלל אינווסטמנט. גם אם יגידו מחר 'קח זכויות חתימה, קח עוד כסף' — אני מסרב. בשביל השקט של אחרים, כי יש לי כתם.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

"לעצמי, כמי שעבר את הטראומה, אני יודע שלא אחזור לשם. הפחד הוא הרגולציה הפנימית הטובה ביותר. אבל אני לא יודע מה ההשלכה של ראיון כזה. אני לא רוצה שפרנסתי תינזק, ובטח לא שמיכל או הקרן יינזקו. אני לא איש ציבור, לא חבר במפלגה. אני רק רוצה לעבוד, להתפרנס. ואני נוגע רק בכסף שלי. היום אני לא מחפש כסף, כוח ועוצמה. רק לשמור על עצמי, להיות במקום טוב, ולא לאבד את מה שיש. אני יודע מה זה לאבד. שילמתי את המחיר הכי כבד, אז די, כמה עוד אשלם, כל החיים?".