גיקית במוזיאון: האמנית ליאת סגל משחקת עם הגורל

מכונה להטלת מטבע מקבלת את פני המבקרים בתערוכה "הילוך מקרי" של ליאת סגל, שמוצגת בימים אלה (עד 2 במרץ) במשכן האמנים הרצליה. ההכרעה בין עץ לפלי מגלגלת מיצב שלם שמורכב מארבע תחנות שונות, המתקשרות ביניהן באמצעות מחשבים: הטלת המטבע מפעילה מקרן שמציג מספרים על קיר סמוך; אלה גורמים לתזוזה של קונוס שעשוי מעשרות רצועות התלויות מהקיר; והוא בתורו מפעיל את ההיילייט של התערוכה — מכונה גדולה ועגולה שעליה מוצבות כ־600 כוסות זכוכית הפוכות, ובכל אחת מהן כלואים מים ומגנט המחובר לכנף PVC קטנטנה. כמו בקסם, המכונה רועדת ומהפנטת אותנו במראה ובצליל, ויוצרת דיסוננס רגעי: מצד אחד, אנחנו רוצים להמשיך להביט ומצד שני אנחנו חוששים שהכוסות ייפלו ויישברו.

התערוכה "הילוך מקרי". הטלת מטבע מפעילה שרשרת אירועים

"הנושאים של מזל, מקריות ורמת השליטה שיש לנו על החיים שלנו מאד מעסיקים אותי", אומרת סגל. "אני לא מנסה לייצר החלטה במיצב, ולא יודעת להגיד אם יש לנו או אין לנו שליטה. אבל אני שואלת שאלות".

גיקית במוזיאון ישראל

הסיפור של סגל (39) בעולם האמנות המקומי יוצא דופן. עד לפני עשר שנים היא עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, אחרי שסיימה תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה. באותו הזמן חבר שלימד בבצלאל הציע לה להעביר איתו קורס בגישות בבינה מלאכותית לעיצוב ואמנות. "תמיד היו בי הצד הרציונלי מאוד והצד היצירתי מאוד. תמיד יצרתי דברים אבל לא אמנות. הקורס שהעברתי בבצלאל היה הפעם הראשונה שדרכתי בבית ספר לאמנות, והייתי צריכה ללמוד שפה חדשה, לתרגם את מה שיש לי בראש לשפה המדוברת בסביבה שנהייתה אחר כך הבית שלי. באותה התקופה גם התחלתי לשחק עם אלקטרוניקה, מה שהוביל אותי למצוא את הכלי, את המדיום האמנותי שלי. אז עזבתי את מיקרוסופט, שכרתי סטודיו והתחלתי לבנות מכונות שמבוססות על המשחקים האלה. לא היה לי ברור בהתחלה לאן זה הולך. באותה המידה זה היה יכול ללכת לפיתוח אבטיפוסים".

את המכונות שבנתה הציגה סגל תחילה באירועים של גיקים למיניהם, שם אותרה על ידי אוצרים שהזמינו אותה להציג בתערוכות של ממש. "התחושה היתה שכל עבודה יצרה את ההזדמנות לעבודה הבאה. הפעם הראשונה שבה הצגתי בגלריה לאמנות היתה לפני חמש שנים, במסגרת תערוכה קבוצתית במשכן האמנים הרצליה, שם בניתי מכונת וידויים. בסוף אותה השנה גם העליתי תערוכת יחיד בבית הנסן בירושלים, שאחת העבודות ממנה עברה למוזיאון ישראל. זו היתה גם השנה שבה התחלתי להגיד שאני אמנית.

סגל. "תמיד יצרתי דברים אבל לא אמנות. לקח לי זמן לקרוא לעצמי אמנית" צילום: אביגיל עוזי

"מזל שבצלאל דחו אותי"

"היו לי המון הטלות מטבע בכל מהלך שעברתי והיה לי המון מזל", אומרת סגל על העניין שלה להתעסק בנושאים של גורל. "כל דבר היה יכול ללכת לכיוונים אחרים, כל הזדמנות היתה משנה. סבתא שלי תמיד אמרה שהדבר הכי חשוב בחיים הוא מזל, ואני מרגישה בת־מזל שהחיים אפשרו לי לעשות את הדבר הזה".

חשבת ללכת ללמוד אמנות?

"כן. ניסיתי להתקבל לתואר שני בבצלאל ללא הצלחה, ובדיעבד זה היה מזל גדול, כי היו דברים שלא היו קורים אם הייתי לומדת. בהרבה מובנים אני עדיין מרגישה בורה באמנות, אני לומדת כל פרויקט בהתאם לרפרנס, אבל זו הצורה שבה אני לומדת גם אלקטרוניקה ומכניקה. כשהתחלתי הרגשתי אאוטסיידרית, היום אני כבר לא מרגישה ככה".

איך הגיבה הסביבה כשעזבת מסלול כל כך נחשק כדי להיות אמנית?

"לחלק מהאנשים היה ברור מהרגע הראשון שזה מה שאני צריכה לעשות והם היו מאחוריי לגמרי. אבל זה אכן מהלך לא טריוויאלי. עד היום מופנות אליי שאלות על עניין הפרנסה. יש גם מי ששואלים מי בונה לי את הדברים, מי מבצע את האלקטרוניקה והתוכנה. יש איזה עניין מגדרי, אין הרבה אמנים שמתעסקים בתחום הזה, ואם כבר יש, רובם גברים. אז לאנשים קצת קשה לתפוס שאני עושה הכל לבד".