שחור על גבי לבן: תערוכה של הצלם עודד בלילטי

"כצלם עיתונות אני מרכיב פאזלים מאובייקט מרכזי, רקע, מידע שאני צריך להעביר ורגע מכריע. בצילום האמנותי שלי אני כאילו לוקח חתיכה מהפאזל, שמבחינתי היא חשובה, ומנתק אותה, במטרה לגרום לאנשים לעצור, להתבונן, להסתכל", אומר עודד בלילטי, שבימים אלה מציג שתי תערוכות יחיד — "חזית" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (עד 27 באפריל, במסגרת האשכול "זירת האירוע") ו"רעש לבן" בגלריה זימאק בתל אביב (עד 9 בפברואר). "פה אני מספר את הסיפור שלי, ולא את הסיפורים של אחרים".

עודד בלילטי. "מעבר מדיווח חדשות לטור אישי" צילום: עמית שעל

בלילטי (39) הוא מצלמי העיתונות הבולטים בישראל, שבעשור האחרון עובד עבור סוכנות הידיעות הבינלאומית AP. ב־2006 צילם בפינוי עמונה תמונה שזיכתה אותו בפוליצר והפכה אותו לישראלי היחיד שאי פעם זכה בפרס. במקביל לעבודתו היומיומית הוא יוצר פרויקטים אמנותיים, או כפי שהוא מגדיר אותם, אישיים. בסדרה המרכזית של שתי התערוכות המוצגות כעת, "חזית" (כשמה של התערוכה בהרצליה), הוא חוזר למקומות שצילם בהם במהלך הקריירה העיתונאית ומוציא אובייקטים מסוימים מהקשרם הסביבתי באמצעות בד לבן שהוא פורס מאחוריהם. התוצאה המתקבלת היא צילומים נקיים ומינמליסטיים נטולי הקשר, שהגודל שלהם והייעוד שלהם לא ברורים. כך, בלילטי למעשה "מוחק" (ללא שום עיבוד של התמונה) את מקום ההתרחשות, ממד כל כך חשוב בעבודתו היומיומית. העוצמה של העבודות שלו היא כמובן ב"ניתוק" הזה, שכמו מציב את האובייקט על פדסטל והופך אותו מעוד פריט לגיבור האירוע, שלא תמיד אנחנו יודעים לעמוד על זהותו. כך עולות השאלות עד כמה משפיעה הסביבה שלנו על מי ומה שאנחנו ואם כדי להפוך ל"גיבורים" אנחנו חייבים בהכרח להתנתק ממנה.

עבודה של בלילטי

הזרעים לעבודתו האמנותית הוטמנו בכלל בבייג'ינג, שבה חי כשנתיים בתחילת עבודתו עבור AP. "הגעתי לסין אחרי שש שנים טירוף — אינתיפאדה, פיגועים, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה. כל הזמן היינו עם מצלמות בהיכון. הרגשתי שאני נחנק מזה. בסין היה שקט. הייתי משוטט ברחובות, עושה כתבות על פינג פונג. עם הזמן התחלתי לשאול את עצמי בכל בוקר איך אני אחליט שהעולם ייראה, בלי לחכות לטלפון שיגיד לי מה לעשות. זה היה כמו לעבור מדיווח חדשות לטור אישי".

על "חזית" הוא עובד בשנתיים האחרונות. "בחרתי ללכת למקומות שיש בהם חלק ממני, לא רק למצוא דברים על הדרך: גבול עזה שבו רציתי לחוות עבודה שקטה יותר, מגדל שמירה בבסיס הטירונות שבו שירתי בצבא. את הבד הלבן החזיקו אסיסטנטים ואני צילמתי בלי לגעת בכלום”.

שני הצילומים היחידים בסדרה שבהם הרקע הלבן היה מובנה הם של תחנת אוטובוס ברחוב אלנבי על רקע בד שנתלה על פיגומים. "בתקופת האינתיפאדה לעמוד בתחנת אוטובוס נחשב סכנה. הייתי מסתכל על אנשים כמאוד זמניים כי הכל היה נפיץ מאוד. רציתי לחזור לתחנות האלה, לזקק את רעשי הרקע מאחור, לצלם את האנשים עם הריחוק והבדידות ברחוב הכי סואן בתל אביב".