נורות אדומות בשוק העבודה

זו מגמה מדאיגה אף שמדובר בירידה קלה מאוד, מ־3.74% ב־2017 ל־3.72% ב־2018, ואף שהתמתנות מסוימת ניכרה כבר בשנה הקודמת. היא באה אחרי חמש שנים של עליות במספר המשרות שהמתינו לעובדים. יתר על כן, היא פגעה במיוחד בשני ענפים חיוניים לצמיחת המשק — הבנייה והמסחר, הקטרים של המגזר העסקי. בענפי הבינוי ירד מספר המשרות הפנויות בכ־2% לעומת 2017, ובענפי המסחר ב־4.3%.

שירות התעסוקה צילום: שאול גולן

העלייה במספר המפוטרים, שהוזכרה בסקירת שירות התעסוקה, היא צדו השני של המטבע. מהסקירה אנו למדים גם שהמספר הממוצע של תובעי דמי האבטלה שהתייצבו כל חודש בשירות התעסוקה עלה בשנת 2018 ב־5.6% לעומת השנה הקודמת. בניגוד לנתוני הלמ"ס, שמבוססים על סקרים, שירות התעסוקה נשען על רישום פרטני של בקשות לקצבאות. כאן אין שקרים לסוקרים ואין והטיות: הכסף מדבר והמובטל מצביע ברגליים.

כשמחברים את האיתותים משני הגופים האלה, ומוסיפים להם סקירה של כלכלני האוצר מלפני שבוע שלפיה רוב המשרות הפנויות שנוספו ב־2018 היו במגזר הציבורי ‑ כלומר כסף ממשלתי ‑ התמונה ברורה: שוק העבודה עבר את השיא, וההאטה הצפויה בצמיחה הגיעה גם אליו.

וכדאי לזכור עוד עובדה חשובה: כשמחזור העסקים מתחלף, כפי שקורה בימים אלו ממש, שוק העבודה הוא האחרון שמגיב. הסיבה ברורה: כאשר יש האטה בביקושים, בעלי המפעלים והעסקים מפסיקים תחילה לגייס עובדים חדשים; מיד אחרי זה מצמצמים את הרכש; אחר כך מצמצמים גם את הייצור ואפילו סוגרים פסי ייצור; ורק בסוף מפטרים עובדים. במעבר משפל לגאות התהליך זהה, רק הפוך: שוק העבודה הוא האחרון שמשקף את היפוך המגמה.

לכן כאשר המגמות השליליות כבר ניכרות בשוק העבודה, סימן שהן אמיתיות ‑ ולא יועילו ההכחשות של הפוליטיקאים, ובראשם ראש הממשלה ושר האוצר, שנמצאים עתה בעיצומו של קמפיין בחירות.