האם לונדון היא כר הגידול הפורה ביותר לכדורגלני העתיד?
מספר תהליכים הופכים את בירת אנגליה והשכונות האתניות המגוונות שלה למקום שבו גדלים הכדורגלנים העתידיים הבולטים ביותר בענף
המשותף לשלושה? כולם גדלו בלונדון.
- צ'לסי הרוויחה 62 מיליון ליש"ט בעונת 2017/18
- כך הברקזיט ישנה את הסגלים של הקבוצות בפרמיירליג
- מעשה בתרנגול
אודואי, לפי הדיווחים, מועמד להצטרף לבאיירן מינכן בהסכם של 40 מיליון יורו. ווילוק נחשב לשחקן שיכול מאוד להיות שיהפוך לשחקן סגל בארסנל. איוובי הוא השחקן הכי טוב של ארסנל בחודש האחרון והשתפר מאוד בעונה האחרונה.
בארסנל שיחקו גם ילדי לונדון איינסלי מייטלנד ניילס, אדי אנקטיה, ובוקאיו סאקה בן ה-17, שרשום בהיסטוריה כשחקן הראשון שנולד ב-2001 ששיחק בפרמיירליג (וגם אחד מהצעירים בכל הזמנים ששיחק בליגת אירופה/גביע אופ"א).
אם כל זה לא מרשים אתכם - הגיוני. אבל קבלו את הנתון הזה: לפי דנקן אלכסנדר (Opta) מתוך 47 השערים ובישולים בחמש הליגות הגדולות שכבשו או בישלו שחקנים שנולדו בשנת 2000, 55% הם מרגלי שחקנים אנגלים. יותר מ-80% מאותם שערים/בישולים הגיעו משחקנים שנולדו וגדלו בלונדון.
כמו כן, בחלק מהנבחרות הצעירות של אנגליה בערך 60%-65% מהשחקנים הגיעו מלונדון. ולפי רורי סמית' מ"ניו יורק טיימס", כ-15% מהשחקנים האנגלים בפרמיירליג גדלו ב-15 ק"מ מרובעים בדרום לונדון.
אז מה קורה כאן?
פרופ' דניאל ממרט (Memmert), האחראי לפיתוח אימונים ומדעי המחשב באוניברסיטת הספורט הגרמנית שבקלן, חוקר במשך שנים את נושא היצירתיות בכדורגל.
ממרט מתאר יצירתיות טקטית כ"יכולת לראות את כל האפשרויות אבל אז לקבל החלטה לדחות אותן ולעשות משהו שונה, יצירתי".
ליאו מסי, למשל, הוא בעל יצירתיות טקטית מקסימלית. היצירתיות הטקטית הזאת היא כלי קריטי בכדורגל של היום; לפי מחקר של ממרט, במונדיאל 2010, מונדיאל 2014 ויורו 2016, 46% מהשערים נכבשו בזכות לפחות "פעולה אחת יצירתית מאוד", כזאת ששוברת את ההגנות הקשוחות ביותר.
מסי, לפי אותו המחקר, עושה פעולות כאלה יותר מכל שחקן אחר.
לפי ממרט, היצירתיות הזאת "משובצת" אצלנו בגיל מוקדם, כשהמוח עדיין גמיש ומתעצב. והיא נרכשת רק באמצעות אינספור שעות של משחק חופשי, unstructured play. ממרט מצא, למשל, שהמפתח ליצירתיות של מסי נמצא בשעות של כדורגל חופשי ששיחק בפארקים וברחובות בארגנטינה, עם קרובי משפחה וחברים, מגיל צעיר. בלי שופט, לעתים בלי גבולות מגרש. וגם כשהוא היה חלק ממשחק מאורגן יותר העניקו לו את החופש לשחק. והוא היה השחקן הקטן מכולם, כך שהיה צריך למצוא את הפתרונות שלו במשך שעות על גבי שעות.
"הרחוב" הוא המורה הטוב ביותר ליצירתיות הזו, לפיתוח השחקנים בגיל צעיר. בעקבות התפתחות עירונית מאסיבית בלונדון לקראת אולימפיאדת לונדון 2012, אז נבנו מגרשי כדורגל קטנים ברחבי העיר (כלובי כדורגל) - בעיקר בחלקים המגוונים מחינה תרבותית - לילדים רבים היתה גישה קלה יותר למגרשים הקרובים לביתם. כתוצאה מכך, חלק מהשחקנים האנגלים הצעירים הטובים ביותר הם מלונדון.
זה היה שינוי תרבותי מהותי בשורשי הדשא. הכדורגל האנגלי, לאורך שנים, שאב את שחקניו ממשחקי פארק - 11 על 11 מגיל צעיר - 6/7. השחקנים האנגלים גדלו על מגרשי ענק בוציים בפארקים. ילד אנגלי ממוצע בקושי נגע בכדור, וגם כשכבר קיבל אותו לא היה מסוגל לעשות איתו הרבה מלבד לבעוט אותו למעלה.
כיום, שחקנים אנגלים משחקים הרבה יותר פוטסל (כדורגל אולמות) ועבור רבים מהם החשיפה הראשונה לכדורגל לא הייתה בפארקים הירוקים, אלא על מגרשי דשא סינתטי או מגרשי בטון בשכונה. כלומר, האנגלים גדלים במגרשים עירוניים, סגורים, קטנים, עשויים מדשא סינתטי או משטח קשיח אחר. זה אומר שהילדים האנגלים היום נוגעים הרבה יותר בכדור בכל משחק - בעיקר בלונדון. וכך, כמו שפריז והפרברים שלה הם כר הגידול הפורה ביותר עבור נבחרת צרפת (ונבחרות אפריקאיות רבות), כך הפכה לונדון לכר פורה עבור כדורגלנים אנגלים צעירים (וגם לנבחרות אפריקאיות רבות).
לפי רורי סמית': "הכלובים הללו הם כר טיפוח מושלם לכדורגלנים צעירים. אפשר לשחק בהם כל היום וכל הלילה - ממשחק מאולתר נגד גדולים ממך ועד טורנירים מתוכננים. הכלובים עם התדמית הטובה ביותר גם מושכים אליהם את השחקנים הכי טובים מאזורים אחרים - מה שמגביר את התחרות והופך משחקים לקרבות על גאווה מקומית, כשמסביב מגיעים אוהדים וצופים שהופכים את המשחקים לתחרותיים עוד יותר".
סמית' מוסיף שהאווירה קשוחה, אבל השחקנים נמדדים לא רק ביכולת להיות הכי קשוח, אלא גם בשליטה בכדור, ביצירתיות וביכולת להעביר את הכדור בין הרגליים של היריב.
שיפור התשתיות הזה, הזרימה של הידע וההערצה כלפי שחקנים זרים שהציפו את הפרמיירליג בעשורים האחרונים, הובילו לשינוי תרבותי של ממש בשורשי הכדורגל האנגלי.
לפי המאמן והבלוגר מאט ווייטהאוס: "תרבות כדורגל הרחוב - שרבים חשבו שהלכה לאיבוד ואולי זה פגע בהתפתחות השחקנים של היום - חוזרת. "המגרשים הללו מוכיחים את עצמם כבעלי יכולת לטפח שחקנים יצירתיים וגם להתמודד עם הלחצים מהחברה בצורה חיובית. וכשכבר מגיעים לאקדמיה, היא רק משפרת אותך, לא מייצרת אותך. אם מקשיבים לשחקנים מדרום אמריקה או כאלו שגדלו במגרשים הציבוריים בערים הצרפתיות, בפרברים של פריז, מבינים שאת הבסיס הטכני שלהם, את הכישורים שלהם, הם השיגו בעיקר ברחובות. אלו כישורים שהם משתמשים בהם כדי להתמודד פיזית, מנטלית וחברתית עם הכדורגל".
השחקנים האנגלים הללו מגיעים לאקדמיות מקצועיות עם רעב עצום להצליח וניסיון רב בכדורגל רחוב שהקשיח אותם ולימד אותם את המשחק.
זה לא כל כך שונה ממה שקורה בכדורסל האמריקאי. הטובים ביותר לומדים את המשחק ברחוב, באזורים עירוניים ולעיתים רבות מגוונים מבחינה אתנית. ככה זה היה לאורך השנים. ונראה שבשנים האחרונות, השחקנים הללו מגיעים לליגה כשהם הרבה יותר מקצועיים ומוכנים לקריירה - למרות ילדות באזורים קשוחים.
לפי מאמן הכדורסל ג'ו אבונאסר, זה קשור לכך שלשחקנים יש מודלים לחיקוי שמראים איך הם עובדים קשה באינסטגרם, בטוויטר וכו', אבל גם בגלל שמאמנים פשוט יודעים לתת אימונים יותר מדויקים ומתקדמים. "השחקנים כיום מקבלים אימונים הרבה יותר טובים ומתקדמים", אומר אבונאסר. אם בעבר באימונים האישיים האולד סקול פשוט שיחקו כדורסל, כיום השחקנים מקבלים מגיל צעיר מעטפת הרבה יותר טובה - יותר מאמנים, יותר אנשי מקצוע, תזונאים, מומחי כושר. כתוצאה אנחנו רואים כמה שחקנים ברמה שמעולם לא נראתה. שחקנים של 2.11־2.13 מטר עם יכולות כדרור של גארדים. הם עושים דברים מדהימים עם הכדור ועם הגוף שלהם.
"העומק שיש כיום לקבוצות, הכישורים שיש לשחקנים, די חסר תקדים", אומר עידן רבין, מאמן אישי שעובד עם שחקני NBA כגון לברון, דוראנט, כריס פול, אנדראה דראמונד ואחרים. "זה בעיקר כי רבים מהם פשוט פרצו את עניין העמדות במגרש. הם כבר לא מוגבלים ל'מה שהם אמורים לעשות', הם עושים מה שנכון לעשות מבחינת כדורסל, וזה משנה את המשחק ומחדד את כישורי השחקנים".
האם אנחנו עדים להליך דומה שקורה בכדורגל האנגלי? שחקנים גדלים ברחובות ואז מקבלים אימון מתקדם ומדויק שפשוט הופך אותם לשחקנים מגוונים ומסוכנים? והאם זה אומר שהעתיד של הכדורגל הוא אנגלי ויותר מזה - לונדוני? לפחות כיום, המספרים מנבאים שכך יהיה.