מותו של שמאלן ופטריוט: אהבת הארץ לא דורשת חקיקה

התמיכה בפרידה טריטוריאלית, שאין בצדה הבטחה אלא רק תקווה, שמניעיה תועלתניים ולא רק ערכיים, גרמו לימין ולשמאל הפוליטיים והאידיאולוגיים להסתייג ממנו. הימין הסתייג מהשמאלן שבו, השמאל הסתייג מהפטריוט שבו. ושניהם הסתייגו מהפיכחון הכואב שהציע - תערובת מוזרה של חלום ומציאות. חלום על הפתרון היחיד שהוא מציאותי. בלי לפזול לשיקולי בחירות, להתחנפות לקהלי יעד, לכדאיות שבערפול. היפרדות לשלום, חתירה לשלום ואידך זיל גמור.

עמוס עוז ז"ל צילום: יובל חן

"אני אוהב את ישראל גם כאשר אני לא יכול לסבול אותה", כתב עוז בצוואתו הפוליטית שפורסמה בספרו "שלום לקנאים". בכך כיוון לקושי לחיות עם מושא אהבתו שהולכת ומתכערת, שהופכת אלימה, שמתרחקת מכל שרצית וחלמת. "מדינת ישראל עלולה להיות מפלצת או קריקטורה בתוך גבולות נרחבים, כשם שהיא יכולה להיות חברה צודקת, מוסרית, יצירתית, חיה את מורשתה, שלמה עם עצמה, בתוך גבולות מצומצמים", קשר שוב ושוב בין הזיהום וההשחתה שמייבא הכיבוש אל תוך החיים בישראל. עדיין לא בחדות הבוטה של ישעיהו ליבוביץ, אבל לא רחוק ממנו. מספיק כדי לקבל את פרס ישראל, ועדיין להשמיע קול צלול ובלתי מתפשר. "אנשים שהוקעו כבוגדים התגלו בהמשך כגיבורים", הזהיר פעם מפני קטלוגים.

עוז היה מופת של איש רוח המעורב חברתית. סופר ופובליציסט. אוהב את ארצו ומבקר אותה. באחרית ימיו ייחל לצעירים שייקחו ממנו את המקל וימשיכו את דרכו. אבל הוא סירב להרפות, וכל עוד היה לו קול, ידע להרים אותו כשהעוצמה לא היתה בווליום.

עוז איננו, ודיבורים על שלום ערב הבחירות הפכו כמעט מוקצים מחמת מיאוס. נשאר רק לקוות שההתנגדות הרהוטה שלו לחקיקה לאומנית מפלגת תישאר מורשת שהפוליטיקאים — שמיהרו להספיד בפאתוס - יאמצו אל לבם.