חפרפרות פורחות באוויר: הקסם הטכנולוגי של הצגות "פנס הקסם"

חושך. על הבמה מוצב ספר לא גדול במיוחד, ודפיו ריקים. ואז מתרחש קסם: על דפי הספר מופיע פתאום חדר ילדים מאויר. ובתוך המיטה שבו, ישן חפרפר. השחקנית שניצבת לצד הספר פונה אליו ומנסה להעירו, בהתחלה בעדינות. אבל הוא מסרב. מנענע בראשו לשלילה. היא מנסה שוב, והוא בשלו - מתחפר בחזרה במיטה. בכל ניסיון להעירו הילדים בקהל צוחקים יותר, מנסים לעודד אותו שיתעורר ויתחיל במסעו. בסוף חפרפר משתכנע ויוצא למסע בנהר שבו יפגוש חברים שונים ומשונים.

חנוכה הוא שיא עונת מופעי הילדים הווירטואוזיים: הפקות מגלומניות עם תקציבי ענק וכוכבי הנוער עם הכי הרבה עוקבים באינסטגרם. לכן משמח להיתקל בהצגה "האביב של חפרפר", המבוססת על "הרוח בערבי הנחל", ובה אין פעלולים ואין רעשים מיותרים. רק סיפור אחד חמוד להפליא על חפרפר עצלן ועל הערך של חברות, שזוכה לשדרוג בדמות מקרן שמחיה את הדמויות, מוציא אותן מדפי הספר והופך את חוויית ההקראה לילדים (גילי 7-3) לסרט מצויר אינטראקטיבי, שמתקדם בדיאלוג עמם.

תיאטרון בובות על WiFi

מאחורי ההצגה עומד המיזם "פנס הקסם" של חברת Hypertales, שרוצה להנגיש קלאסיקות ספרותיות לדור שגדל עם אייפון. "רצינו לחמם את המדיום הקר של המסך במשהו פיזי שאפשר להרגיש, משהו שאפשר להפוך בו דפים, שמגביר את התחושה של הקסם הזה שקורה באמצעות הטכנולוגיה האלחוטית", מסביר מאיר סדן, אחד מארבעת מייסדי החברה לצד אודי ארנסט, אור ארנסט וטל פרגמנט.

מתוך ההצגה "האביב של חפרפר" של "פנס הקסם". שילוב בין הצגה להקראת ספר צילום: באדיבות פנס הקסם

"אנחנו עובדים יחד כבר עשר שנים", הוא מספר. "במקור היינו סוכנות קריאייטיב שייצרה תכנים לחברות מסחריות. באיזשהו שלב רצינו להפסיק להיות חברה שמשרתת לקוחות ולהתחיל לספר סיפורים בעצמנו בדרך מקורית וחדשה. במקור חשבנו לפתח ממשק טכנולוגי להורים שמספרים לילדים שלהם סיפור בבית ומשם זה התגלגל למשהו שהוא סוג של תיאטרון בובות שפועל באמצעות טכנולוגיה - אנחנו מפעילים את האנימציות מרחוק כמו שמפעילים בובות מריונטה".

איך זה עובד מבחינה טכנולוגית?

“הכל מבוסס על WiFi. יש לנו מודם שמנהל את כל ההצגה, אליו מתחברים המקרן והטלפון של השחקנית שמשמש כשלט אלחוטי, באמצעות אפליקציה שהיא פיתוח שלנו. אנחנו בונים אותה כפלטפורמה כדי שבעתיד נוכל לפתח באמצעותה גם הצגות נוספות ומוצרים נוספים".

בפיתוח: גרסה לשימוש ביתי

על כתיבת הסיפור של ההצגה הראשונה אמונה אור ארנסט ועל האיורים מאיה שלייפר, מאיירת עם ניסיון באנימציה אינטראקטיבית.

הילדים שלנו כבר מחוברים למסך ולטכנולוגיה כל כך הרבה, למה צריך את זה גם בהצגות?

“ההורים יודעים לאן הם מגיעים, ומי שממש אנטי־מסכים, לא יגיע. אנחנו רואים את מה שאנחנו עושים כמשהו שיושב בצומת בין הדברים. אנחנו לא מתיימרים להיות תחליף להצגה מסורתית או לספר, אלא נותנים הצעת הגשה למשהו שמשלב דיסציפלינות, למדיום חדש. אנחנו מחברים את מה שאנחנו אוהבים בספרות ובתיאטרון בובות עם מה שאנחנו אוהבים ומעריכים בטכנולוגיה. זה מגיע מתוך התלהבות מהאפשרויות הטכנולוגיות ואמצעי ההבעה שהן מאפשרות כדי לנסח משהו חדש".

המסך/ספר שעליו מוקרנת העלילה הוא קטן יחסית. מדוע?

“במקור החלום היה לבנות את זה לשעות סיפור בספריות, שהן סיטואציות אינטימיות. לא הערכנו נכון עד כמה זה יהיה פופולרי. אז כרגע זה עדיין בנוי בשביל מסה קטנה יחסית של אנשים וכן היה לנו חשוב לייצר איזו אינטימיות לסיפור. אבל בהצגות הבאות נתאים את הדברים לקהל, כך שגם המסך יגדל".

ויתרתם על הרעיון של הקראה ביתית?

"לא, אנחנו עובדים על פיתוח גרסה של הטכנולוגיה לשימוש ביתי, למשהו שאפשר יהיה להפעיל כמשפחה. הרעיון הוא לא משחק לסמארטפון שבו הילד ישחק לבד ו'ייבלע' בתוכו, אלא משהו יותר שיתופי וקבוצתי. כמו שבהצגה אנחנו מקפידים על התיווך האנושי של השחקנית, בשימוש הביתי ההורים יצטרכו לתווך את הסיפור לילדים, יהיה חייב להיות גורם אנושי שמחבר בין המדיום לילד. לא עוד אפליקציה מהסוג המוכר".