להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"זו בעיה שמתעוררת אצל בנות סביב תחילת ההתבגרות המינית. נוצר פער בין בנים לבנות, והוא לא נסגר גם כשמתבגרים: לבנות יש פחות ביטחון עצמי מלבנים, ולנשים יש פחות ביטחון עצמי מלגברים", מסבירה קטי קיי, שבשנים האחרונות העמיקה לחקור את הנושא. הנה דוגמה אחת, מניסוי שנעשה ב־2003 בקרב סטודנטים אמריקאים שעמדו להיבחן במדעים. לפני הבחינה הם נשאלו כמה הם טובים במדעים; בסולם של 1 עד 10 הבנות נתנו לעצמן ציון ממוצע של 6.5, הבנים — 7.6. אחרי הבחינה הם נשאלו איך הם מרגישים לגביה; הסטודנטיות ציפו לציון של 5.8 מתוך 10, הסטודנטים ציפו ל־7.1. אחרי שהמבחנים נבדקו, התברר שהסטודנטיות קיבלו בממוצע 7.5 והסטודנטים 7.9, כלומר כולם נתנו הערכת חסר לביצועים שלהם בבחינה, אבל אצל הבנות היא היתה דרמטית בהרבה, ושיקפה הערכת חסר כללית לכישורים שלהן באותו מקצוע. ניסוי המשך של אותם חוקרים גילה שהסטודנטיות דוחות הזדמנויות להתקדם בגלל הערכות החסר שטבועות בהן עמוק כל כך. וכשבנות דוחות הזדמנויות - להצטרף לכיתת מדעים, ללמוד 5 יחידות מתמטיקה, להתמודד על ראשות מועצת התלמידים, לצאת לקצונה או להיבחן לנבחרת ספורט - הן מפסידות, וכולנו מפסידים את הכישורים שלהן.
קיי ראתה את זה קורה גם בקרב נשים שהגיעו לצמרת. היא עיתונאית ומגישה ב־BBC (כולל של "פגוש את העיתונות", למשל), ובמשך השנים במקצוע הבחינה
שהמרואיינות שלה, נשים חזקות ומשפיעות, נוטות לייחס את ההצלחה שלהן למזל, ולא לעבודה הקשה או לכישרון שלהן. בניסיון לפצח את העניין, קיי וקלייר שיפּמן, גם היא עיתונאית ותיקה בוושינגטון, יצאו למסע בעקבות ביטחונן העצמי של נשים, שהניב את הספר המרתק "The Confidence Code" ("קוד הביטחון העצמי"). הספר, שפורסם ב־2014, הצליח מאוד, התברג לרשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס" וזכה לסיקור נרחב בעיתונים מובילים, כולל "טיים", "וושינגטון פוסט", "פורבס" ו"האטלנטיק". נשים בכירות דנו בו והעניקו לו חשיפה נוספת, למשל שריל סנדברג (פייסבוק) וטורי ברץ', מייסדת מותג האופנה הנושא את שמה.
איורים: חן ליבמן
אחרי שקיי ושיפמן נהפכו למומחיות לביטחון עצמי של נשים, הן ניסו להבין מתי הוא מתחיל להתערער. "עשינו סקר גדול וראינו שבין גיל 8 לגיל 13 הביטחון העצמי של ילדות יורד בכ־30%. בהמשך הוא מתאושש קצת — אבל הוא לעולם לא חוזר להיות כמו זה של בנים", אומרת קיי. בסקר השתתפו 1,300 בנות ובנים אמריקאים בני 18-8, והוא מצייר באופן בהיר את הרגע בזמן, בדרך כלל סביב גיל 13-12, שבו מתחולל השינוי הגדול. עד אז, רמת הביטחון העצמי של בנות ובנים די דומה, אבל הביטחון העצמי שנרשם אצל בנות 14 נמוך ב־30% מזה שאצל בנות 8. רמת הביטחון של הילדות בכך שאחרים אוהבים אותן יורדת דרסטית מ־71% ל־38%, ו־80% מהן אומרות שהן רוצות להרגיש יותר בטוחות בעצמן. בשעה שהבנים שהשתתפו בסקר השתמשו במילים "בטוחים", "חזקים", "הרפתקנים" ו"חסרי פחד" כדי לתאר את עצמם, הבנות בחרו במילים כמו "מתוחות", "ביישניות", "רגשניות", "מודאגות", "מכוערות" ו"מדוכאות".
עם ההבנה החדשה הזאת על הגיל שבו מתחולל השבר בביטחון העצמי של חצי מהאוכלוסייה, קיי ושיפמן ניסו להבין איך למזער את התופעה ולחזק ילדות, נערות ונשים. התוצאה היא הספר החדש שלהן, "The Confidence Code for Girls", שמיועד לבנות צעירות, מעין מדריך להתגברות על השבר הזה. הוא יצא באפריל, נהפך מיד לרב־מכר, זכה לסיקור נרחב ואפילו הוליד קמפיין אינסטגרם פופולרי, שבו אלפי נערות תייגו את עצמן עושות פעולות שכרוכות באומץ וביטחון עצמי. הספר זכה גם לשבחים על הפורמט הייחודי שלו: הוא כתוב בשפתן של ילדות על סף גיל ההתבגרות, מעוצב בצורה ידידותית, ומלווה באיורים, קומיקס, הצעות לתרגול וסיפורי השראה והתמודדות של ילדות ונערות. הוא כולל שורה של המלצות משמעותיות, שקיי מחדדת בראיון ל"מוסף כלכליסט". חלק מהן יותר מובנות מאליהן, אחרות מפתיעות ממש.
אין דרך נעימה לומר את זה, טוענות קיי ושיפמן, אבל נשים, בכל גיל, נוטות לחפור לעצמן ובעצמן יותר מדי. לנתח יותר מדי, ובאופן גורף מדי. הן עושות את זה לאירועים טובים, אבל חופרות גם בכל צל של כישלון או פחד. בשפה המקצועית זה נקרא העלאת גירה (rumination), ויכול להיראות, למשל, כך: "אלוהים, למדתי שעות למבחן הזה, איך לא הצלחתי? אוקיי, תתאפסי על עצמך. לא לבכות, לא לבכות. שיט. כולם מסתכלים עליי. כולם יודעים שלא הצלחתי. איך אני אראה את הפרצוף שלי? בחיים אני לא אצליח בלימודים. אני כזו כישלון, אפס. אמא תהרוג אותי. אני מטומטמת. אבל כמה למדתי. תמיד הייתי גרועה. אני בחיים לא אצליח".
קיי. "בנות עוברות מאפס למאה בתוך שניות" צילום: Getty Images
"כשבנות מקבלות ציון גרוע הן עוברות מאפס למאה בתוך שניות בודדות", אומרת קיי. "הן חושבות שהן לעולם לא יסיימו את התיכון, לא יתקבלו לקולג', לא ימצאו עבודה, שהן האדם הכי נורא בעולם, כולם מאוכזבים מהן, האמהות שלהן יכעסו עליהן והכל יהיה גרוע בשארית חייהן. אחד הדברים שאנחנו מנסות לעשות הוא לגרום להן לחשוב בכנות עד כמה זה אמיתי, ומה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. ברוב המקרים הסיכון גרוע פחות מזה שהילדות מדמיינות".
לקיי ושיפמן יש כמה רעיונות איך להפסיק את דהירת המחשבות השלילית הזאת, או בקיצור לא להגזים עם הדרמה. למשל, לחשוב על הדבר הרע שקרה (הכישלון במבחן) — ואז לחשוב על משהו נהדר כמו מחמאה, בילוי עם חברה, אוכל טעים ומנחם. אם חיים מחדש את הרגע הטוב הזה, הוא יוצר חיווט חדש במוח שממתיק את הכישלון במבחן. טריק אחר הוא לספר לעצמך סיפורי "אולי" ("אולי יכולתי ללמוד טוב יותר", "אולי לכולם היה קשה"); גם אם הסיפור טיפשי, הוא מייצר גמישות מחשבתית במוח. עוד עצה היא לחשוב מחשבות חיוביות ולעשות דברים שמשפרים את מצב הרוח כדי לשחרר אנדורפינים, הורמונים שמייצרים הרגשה טובה. ואם כלום לא עובד, אפשר לדמיין שאת טסה בכדור פורח. מתברר שכשמדמיינים את זה לפרטים — הסל, הכדור, השמים וכו' — האמיגדלה, האזור במוח שבו שוכן הפחד, נרגעת, והקורטקס הפרה־פרונטלי, שהוא מרכז הפיקוח הרציונלי, נכנס לפעולה.
ההבנה הזאת, של מה קורה במוח, היא חשובה, וצריך להתעכב במיוחד על השינויים שהוא עובר סביב ההתבגרות. המוח של בנים ובנות פועל באופן דומה, פחות או יותר, עד שההורמונים מתחילים לשטוף אותו. אצל בנים מפמפם הטסטוסטרון; הוא לא רק גורם לשרירים להתחזק, אלא גם מפתח אינסטינקט תחרותי, מייצר תשוקה להדגים כוח, לקחת סיכונים ולהתעלם מאותות אזהרה. חלק מהשינויים הללו הם בדיוק מה שבונה ביטחון.
אצל בנות, לעומת זאת, המוח המתבגר עובד אחרת. הקורטקס הפרה־פרונטלי, האזור שמאחורי המצח, נהיה פעיל יותר, וגורם להן לראות את התמונה הרחבה יותר, לזהות בעיות אפשריות ולנסות לפתור אותן. גם ה־Anterior Cingulate Gyrus, אזור שעסוק בזיהוי בעיות (ומכונה בקרב המדענים "המרכז לדאגה מיותרת"), גדול יותר אצל בנות. אבל הן לא רק טובות יותר באבחון בעיות, קיימות ואפשריות, אלא גם טוענות הכל ביותר רגשות. ההיפוקמפוס, שבו מאוחסנים הזיכרונות שלנו, מפתח קשרים חזקים יותר למרכזי רגשות, ומחבר כל זיכרון לרגשות עזים. ובכלל, המערכת הלימבית, מרכז השליטה הרגשי של המוח, גדולה ומפותחת יותר אצל בנות — מה שמִתרגם לאינטליגנציה רגשית גבוהה יותר.
כך, המוח של הבנות פעיל ויורה יותר נוירונים לעומת המוח של הבנים. הוא עובד קשה והרבה, כמו זכוכית מגדלת שמעצימה כל בעיה והופכת אותה למרק רגשות סוער שקשה לחמוק ממנו. כשהבנות מבינות את זה, אולי תיתכן האפשרות להתמסר פחות לצרות ולסערות שבהן המוח מציף אותנו.
עם כל הלייקים, העוקבים ותגובות ה"יפשלי" ו"מהממת" שמציפות את הרשתות החברתיות, היה אפשר לחשוב שהביטחון העצמי של נערות ונשים דווקא נמצא בשיאו; שבעידן המחמאות הקלות אנחנו מגדלים נרקיסים עם ביטחון עצמי מופרז ומנותק מהמציאות. אבל קיי מסבירה את גודל הטעות.
"למדיה חברתית יכולים להיות שני אפקטים", היא אומרת. "מצד אחד — כן, היא יכולה להיות כלי שימושי. אנחנו למשל השקנו את הספר עם קמפיין אינסטגרם שבו ביקשנו מנערות לצלם את עצמן עושות משהו, כי פעולה היא חלק חשוב מאוד מביטחון עצמי. מצד אחר, אם את מעלה תמונה יפהפייה שלך ומקבלת המון לייקים — זה לא מה שיבנה את הביטחון שלך. לייקים ועוקבים יכולים להילקח ממך; זה לא משהו שבנית בעצמך, לא פעולה שנקטת ונאבקת עבורה, ושנתנה לך תחושה שאת יכולה להתמודד עם קשיים. זה שטויות. ומהבחינה הזאת, מדיה חברתית יכולה להזיק מאוד לביטחון העצמי של בנות".
אחת התגובות המקובלות ברשתות היא "מושלמת". הבנות שלנו גדלות תחת הלחץ הזה, להיות מושלמות; אולי אנחנו מגדלים גם בנים עם אותה ציפייה — אבל רובם פחות מתרשמים ממנה. בסקר של קיי ושיפמן, 51% מבנות 13-12 סיפרו שהן חשות לחץ להיות מושלמות, ומי שרוצה להיות מושלמת לא לוקחת סיכון שעלול להוביל לכישלון; הפחד מכישלון הוא מהמזיקים הגדולים ביותר לביטחון העצמי. שלושה רבעים מהמשתתפות בסקר בכל הגילאים אמרו שהן פוחדות להיכשל, ובקרב בנות 13-12 כמעט חצי אמרו שפשוט אסור להן להיכשל, הרבה יותר מבגילים צעירים יותר. מדובר בהמון בנות שחיות תחת לחץ מצמית להצטיין בכל, כשבפועל המסר צריך להיות הפוך: אף אחת לא יכולה להיות מושלמת בכל כל הזמן, ופרפקציוניזם הוא כרטיס לתסכול בלבד.
איורים: חן ליבמן
ממה נובע הצורך להיות מושלמות בכל?
"זה שילוב של שינויים הורמונליים סביב ההתבגרות המינית, ושל מה שאנחנו מלמדים אותן — למשל להיות רגישות לרגשות של אחרים. אנחנו אומרים להן: 'את כזו ילדה טובה', 'איך את צובעת יפה בתוך הקווים', 'תלמדי ותקבלי 100'. כשאנחנו אומרים להן אילו ילדות טובות הן, אנחנו מתגמלים אותן באופן שמשבח את הפרפקציוניזם שלהן".
הכוונה טובה, לחזק אותן. אז איך אפשר להחמיא בלי לבנות פרפקציוניזם?
"אני הפסקתי לומר לבנות שלי שהן ילדות טובות כי אני לא חושבת שזה עוזר להן. המסר שחבוי שם הוא שכדי לקבל שבחים הן לא צריכות להסתכן. אני כן אחמיא להן על המאמץ שהן השקיעו, על כך שהתגברו על אתגרים והתמודדו עם כישלונות, אציין תכונות מסוימות, למשל שיש בהן חמלה ואכפתיות. אבל לא אגיד למישהי שהיא ילדה טובה. זה לא עוזר לה".
ולא רק שלא צריך להיות מושלמת, אפילו לא צריך להיות הכי טובה. "תני לעצמך רשות לא להיות מושלמת, הישגית ומדהימה כל הזמן. מספיק טוב הוא בהחלט מספיק טוב", כותבות קיי ופישמן. הן מדגימות מה השאיפה להיות הכי טובה עושה לנשים מבוגרות: הן בדרך כלל לא מגישות מועמדות לתפקיד או לקידום אם הן לא בטוחות שיש להן את כל המיומנויות הנחוצות באופן מושלם; גברים פועלים בדיוק להפך - גם אם הם לא מוכשרים לתפקיד הם סבורים שהם מספיק טובים, מתמודדים ומקבלים אותו.
כדי להתמודד עם המחלה המכונה פרפקציוניזם, קיי ושיפמן ממליצות לבנות, כשהן עושות משהו, לשאול את עצמן מדוע הן עושות אותו, עבור מי. בשביל "להשיג מטרה", או בשביל ליהנות. בשביל התחושה הפנימית, או התדמית החברתית. בשביל עצמן, או בשביל אחרים (הורים, חברים). מחברות הספר מציעות דרך להגדיר מטרות אישיות שהן שאפתניות אבל לא נגועות בפרפקציוניזם מזיק, מוציאות מאזור הנוחות ומושכות קדימה; הן ממליצות להכין שתי רשימות: האחת, של הערכים שמנחים אותנו, האמונות והרעיונות שחשובים לנו ומשפיעים על האופן שבו אנחנו פועלים, למשל חמלה, אופטימיות או משפחה. האחרת היא רשימת החוזקות שלנו, הדברים שאנחנו טובות בהם וגם שמעוררים בנו תשוקה וגורמים לנו עונג. למשל אפייה, אם היא ממלאת אותנו שמחה ואנרגיה מספיק כדי שנאפה כי בא לנו, לא כי צריך. בנקודות החפיפה בין הרשימות, בין הערכים לחוזקות שלנו, נמצאים התחומים שבהם נוכל להיות גם טובות מספיק, גם ליהנות וגם לחזק את הביטחון העצמי.
המטרה של קיי ושיפמן היא ללמד את הקוראות שלהן לגדל ביטחון כדי שיפעלו, יתאמצו באופן אקטיבי להשיג את המטרות שלהן ויזנקו על הזדמנויות שהחיים מגלגלים אליהן. שוב ושוב הן מזכירות בספר את הנוסחה שלהן: מחשבות+ביטחון עצמי=פעולה. "ביטחון עצמי הוא מה שדוחף אותך לאתגרים יומיומיים", הן כותבות. "דמייני אותו כמאמן זעיר ועוצמתי בתוך המוח שלך, שעוזר לך לעשות את כל הדברים שאת רוצה לעשות: 'אני יודע שהיום בכיתה חשבת שאת לא יכולה להרים את היד ולדבר, אבל באמת, ראיתי אותך עושה את זה מיליון פעם קודם. התעלמי ממה שהמוח שלך אומר ופשוט עשי את זה, הרימי את היד. את מסוגלת'".
הן מדברות על "בנות האקשן", הילדות האקטיביות שחייהן מרגשים: "את יכולה לשבת שם ולדאוג, ולראות דברים קורים בעולם בחוץ – או שאת יכולה לזנק לתוכו, להיות חלק מהכיף וליצור לעצמך הרפתקאות והצלחות". ברגע שמתרוממים ועושים משהו, מניעים כדור שלג של ביטחון עצמי. כך זה עובד: כשעושים משהו, במיוחד שיש בו מעט סיכון (נניח להיבחן לנבחרת כדורסל), משתמשים בביטחון העצמי ובו בזמן מייצרים עוד ביטחון, שמעודד עוד עשייה (להשתתף בתחרות דיבייט). גם אם כל החוויות האלה לא יסתיימו בניצחונות מפוארים, הן יבנו את הביטחון להמשך.
לספר הראשון שלהן, על הביטחון העצמי של מבוגרות, קיי ושיפמן ראיינו נשים רבות. אחת מהן היתה כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע העולמית ומהנשים החזקות בעולם, שכמו האחרות סיפרה על רגעים של חוסר ביטחון. "הרבה פעמים הייתי מתוחה לקראת פרזנטציות או הרצאות, או שהייתי צריכה לגייס את כל האומץ שלי כדי להרים את היד ולטעון טענה". אבל הטקטיקה שלה היתה לעשות ולא לקפוא; ואם צריך — לעשות הרבה חזרות כדי להרגיש בטוחה בעצמה לפני אירוע מלחיץ. "אנגלה מרקל ואני גילינו שלשתינו יש אותו הרגל, להיכנס לנושא מכל כיוון — פנימה, החוצה, מהצדדים, מקדימה ומאחורה, וללמוד אותו מכל היבט, כדי שנדע הכל, נבין הכל ולא ישטו בנו. מובן שלהיות מוכנה באופן מוגזם ולעשות חזרות כדי לוודא שלא תטעי זה חלק מההתמודדות עם בעיית הביטחון העצמי".
איורים: חן ליבמן
גם קיין ושיפמן מדגישות את היתרון באימון: ככל שחוזרים על משהו יותר פעמים הוא פחות מפחיד ונהפך ליותר טבעי. עצה אחרת שלהן שנועדה לעודד פעולה היא לא לפעול (רק) למען עצמך, אלא גם למען אחרים. כשעושים זאת, מרגישים יותר אחריות לפעול, להתגבר על הפחד, לעמוד במשימה. עשייה למען מישהו אחר מעוררת מוטיבציה, וגורמת לאשה להיות פחות מודעת לעצמה — אותה חפירת מחשבות משתקת. מחקרים מצאו, למשל, שנשים צעירות שסיימו את הקולג' חשו יותר ביטחון בעבודה הראשונה שלהן כשהתמקדו בתרומה לצוותים שלהן ולא בעצמן. לכן ילדה שאוזרת אומץ כדי לגייס תרומות לעמותה שמסייעת לחיות תתגבר על פחד הקהל שלה בקלות רבה יותר, ובדרך תצבור מנה גדושה של ביטחון עצמי.
"התנצלות לא נחוצה נהפכה למגיפה", כותבות קיי ושיפמן. "האם הבחנתן שבנות ונשים אומרות 'סליחה' או 'אני מצטערת' כל הזמן? ראוי וחביב להתנצל אם עשית משהו לא בסדר — למשל, פגעת ברגשות של מישהו, התפרצת לשיחה, איחרת. אבל ילדות מפזרות סביבן 'סליחה' גם כשאין להן על מה להצטער —
כנראה בגלל הרגישות הגבוהה שלהן לסביבתן". לא כל פעולה צריכה להיות מאובזרת בהתנצלות, הן מסכמות. "לומר שאת מצטערת רק כשזה באמת נחוץ יהפוך אותך ליותר ישירה, עוצמתית ויגרום להתנצלויות שלך להיות כנות ונחוצות".
כיוון שמבחינת קיי ושיפמן ביטחון עצמי הוא מה שמפריד בין ילדה עם רעיון או חלום לילדה שמיישמת אותו, אחת ההמלצות העיקריות של הספר היא לצאת מאזור הנוחות ולקחת סיכונים, להתמודד עם אתגרים חדשים, ולחבק את הכישלון. "כל דבר שעושים בראשונה מפחיד, אבל כך את לומדת על עצמך ומגלה מה עוד את עשויה לאהוב", הן ממליצות. "זה כמו עם חולצה חדשה. צריך ללבוש אותה כמה פעמים עד שהיא מרגישה מוכרת".
איך מתמודדים עם הפחד מסיכון? לקיי ושיפמן יש כמה רעיונות. למשל, לאסוף סיפורים על נשים שהגיעו רחוק, מודלים לחיקוי, להשראה ולכוח. וגם: להכין רשימה של דברים שהיית רוצה לעשות, שמאתגרים אותך אבל את חוששת מהם — למשל להתמודד למועצת תלמידים. בשלב הבא צריך לפרק את האתגר הגדול לשלבים קטנים ופחות מאיימים ולתכנן איך להשלים כל אחד מהם. הנה עוד כמה טריקים: לדמיין את מה שאת רוצה שיקרה, כי מדענים מצאו שכשאנחנו מדמיינים את התוצאה החיובית גוברים הסיכויים שנפעל. או לעודד את עצמך עם משפטים נוסח "עשיתי דברים כאלה בעבר, אני יכולה לעשות את זה גם עכשיו", "אני מסוגלת" ו"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?".
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא כמובן כישלון. "אם יש דבר אחד שאני מקווה שבנות ילמדו מהספר הזה הוא שזה בסדר להיכשל", אומרת קיי. "כולם נכשלים, אפשר ללמוד מכישלונות ואסור שהם ימנעו ממך לקחת סיכונים. זה אחד הדברים שגילינו במחקר שעשינו: בין גיל 9 לגיל 14 בנות מפתחות פחד עז מכישלון. עבורן זה ביג דיל הרבה יותר מאשר עבור הבנים".
היא מתארת חוקר שהבחין שבנים מקבלים ציונים טובים יותר מבנות במתמטיקה, וכשהוא התעמק במבחנים הוא ראה שאם הבנות לא בטוחות בתשובה הן לא לוקחות סיכון ומהמרות עליה (מה שהבנים עושים) אלא מדלגות עליה. במבחן הבא הוא הנחה את התלמידים להשיב לכל השאלות — והציונים של הבנים והבנות היו כמעט זהים. כלומר להחלטה לא לקחת סיכון, כדי שחס וחלילה לא תיכשלי, יש השלכות.
אף אחד לא אוהב להיכשל.
"נכון, אבל להתאוששות מכישלון וללמידה שמגיעה אחריו יש חלק קריטי בבניית ביטחון עצמי. זה מוטבע במוח הרבה יותר מחוויות אחרות". לטובת הכישלון, קיי ושיפמן מגייסות את ג'יי.קיי. רולינג, שאמרה פעם, ש"זה בלתי אפשרי לחיות בלי להיכשל, אלא אם כן חיים חיים כל כך זהירים שהם כמו לא לחיות כלל".
אז איך להיכשל נכון? להיות קצת באבל אך לא לשקוע בו. לנסות להכניס את הכישלון לפרספקטיבה ולהיזכר במקרים דומים שנראו לרגע סוף העולם אבל שרדת אותם. לזכור שזה רק עיכוב זמני — בעיה שצריך לפתור ולא גזר דין. לפרק את הסיבות לכישלון לגורמים קטנים שקל יותר לעכל. ולהעביר ערוץ —
כלומר לעשות משהו נעים כמו לבלות עם חברה או לצפות בסדרה. ואם כלום לא עוזר, אפשר ליצור רשימה פרועה של הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות; זה יעזור.
***
כל אחת יוצרת לעצמה את "קוד הביטחון העצמי" האישי שלה, והוא גם משתנה עם הזמן, אבל הרעיון עבור כולן זהה: להסתכן יותר, פחות להתבוסס במחשבות, ולא לתת לפרפקציוניזם להפוך לעריץ. ולא, קיי אומרת, אין חשש שהדגשים כאלה ייצרו יותר מדי ביטחון עצמי, יצמיחו שחצניות מתנשאות. גם לא צריך לדאוג שיגידו שהבנות האלה אגרסיביות או ביצ'יות. "כל החוקרים בתחום מסכימים שמעט ביטחון מוגזם עדיף על חוסר ביטחון, כי הוא מעודד בנות ונשים לפעול", אומרת קיי. "אני לא חוששת שנהפוך נשים להיות גברים שחצנים עם ביטחון מופרז. ואנחנו נמצאות עכשיו כל כך עמוק בכיוון הנגדי, שעדיף שקודם כל נתכוונן לכיוון הנכון שהולם את הכישורים שלנו".
פיתוח הביטחון העצמי נחוץ לכולן? הרי חלק מאיתנו באופן טבעי בטוחות בעצמנו יותר.
"נכון, חלק מהביטחון נמצא בדנ"א שלנו, הפסיכולוגים וחוקרי המוח שדיברנו איתם חושבים ש־25%-40% מהביטחון שלך הוא מה שנולדת איתו. אבל כל השאר רצוני, וזו הבחירה שלך. על הגנטיקה יש לנו השפעה מועטה מאוד, אבל אנחנו יכולים ליצור הרגלים חדשים, להמשיך לפעול ולהתמודד עם מכשולים שייבנו את הביטחון העצמי".
