נצמדים לחוק היבש ולעזאזל התוצאות

נציב התלונות על השופטים אליעזר ריבלין טלטל בשבוע שעבר את המערכת. למזלו, לא הזדמן ריבלין לכנסים משפטיים שנערכו מאז, ונחסכה ממנו דעתם הקטלנית של רבים מעמיתיו, מכהנים ובדימוס, על החלטתו. ואין מדובר רק בנשיאי עבר של בית הדין הארצי כסטיב אדלר, נילי ארד ויגאל פליטמן. ריבלין קבע שבית הדין לעבודה לא מוסמך לקיים הליכי גישור בסכסוכים קיבוציים. מבקרי ההחלטה מצביעים על צירוף מרוכז של שגיאות משפטיות וחוסר הבנה מהותי מצדו של הנציב.

ראשית, בית הדין לא עוסק בגישור אלא בהליך מקדמי, מעין ישיבת תזכורת שמאפשר קירוב הצדדים והובלתם להידברות; שנית, בית הדין פועל במסגרת סמכותו הטבועה בחוק "לעשות צדק"; שלישית, כאשר מוקד הסכסוך הוא כלכלי ולא משפטי, ואלה מרבית סכסוכי העבודה הקיבוציים, העדיפות היא לפתרון כלכלי ולא משפטי. ופתרון כלכלי הוא בידי הצדדים כאשר בית הדין לא מתערב בתכניו אלא מספק רק את המעטפת הדיונית שמעודדת את המשא ומתן; רביעית, פתרונות מוסכמים הם הדרך המיטבית לסיים הליכים בכל בתי המשפט, ובמיוחד בבתי הדין לעבודה, ובפרט בסכסוכים שנולדים במערכות יחסים משותפות שנמשכות גם אחרי שהסכסוך מסתיים; חמישית, טובת הכלל היא המיליארדים הרבים שנחסכים למשק כאשר שביתות נמנעות בדרך של הידברות; שישית, וזו דוגמה נקודתית לחוסר הבנה - ריבלין מפנה את מי שחשקה נפשו בפתרון "שלא בדרך של הכרעה שיפוטית" לממונה על יחסי העבודה. הממונה הוא פקיד ממשלתי שיש לדווח לו, שכוחו וסמכויותיו מוגבלים, ומעולם לא זכורה תרומתו לפתרון אמיתי של סכסוך כלשהו.

עם זאת, מהנציבות נמסר: “ההחלטה חוזרת על מסקנות הנציבה טובה שטרסברג־כהן, על עקרון ההפרדה בין השופט המפשר לשופט היושב בדין ועל עקרון פומביות הדיון”.

קולות של פרישה

ריבלין חותר תחת מהותו של בית הדין כפי שהתעצבה בעשורים האחרונים לשביעות רצונם של כל הצדדים. מוקד מלאכתו־אמנותו אינו אדוורסרי ולעומתי. יושבים בו נציגי ציבור שמבינים מלמטה ולעומק את “סביבת העבודה” תרתי־משמע. המילה "נגד" שמפרידה בין הצדדים כמעט ואינה מופיעה בהחלטותיו. בתי הדין לעבודה, כמו בתי המשפט למשפחה, הוקמו כדי לתת מענה ליחסים נמשכים, לסכסוכים כלכליים, להסכמות בין צדדים. סכסוכי עבודה, כמו משפחה, מתנהלים במערכות שבהן הצדדים אמורים להתעורר מחר שוב באותה המיטה. במובן זה יחסי עבודה חזקים אפילו מיחסים זוגיים.

מימין: נציב התלונות אליעזר ריבלין ונשיא העליון בדימוס אשר גרוניס. סביר שהחלטותיהם לא יקוימו צילום: מיקי אלון, עומר מסינגר

קשה להבין מה גרם לריבלין לחולל את המהומה הזו. נכון, יש מסורת של “החלטות סיום קדנציה”, שבהן הפורש מבקש לצאת בסערה ולהותיר אחריו חותם לנצח. כך למשל בוחרים שופטי בית המשפט העליון את פסקי הדין שיקראו בטקס הפרישה שלהם. אורי שהם זיכה אדם שהורשע מרצח, מרים נאור פתחה את המרכולים בשבת בתל אביב, אליקים רובינשטיין הרחיב את שטח המחיה של האסירים בבתי הכלא, דורית ביניש ביטלה לראשונה סעיף חוק שפגע בזכות חברתית־כלכלית. ריבלין עצמו פרש מהעליון בעיצובה מחדש של עילת ההולדה בעוולה כשביטל את עילת התביעה של יילוד שנולד בעל מום, והרחיב את עילת התביעה של ההורים. ועתה, בחר שוב ריבלין לפרוש בתרועה רמה.

נשיאת העליון אסתר חיות. תיקח לידיה את תפוח האדמה הלוהט צילום: יאיר שגיא

ניתן לומר כבר עתה שהמלצתו לא תקוים, והשאלה היא איך. בהנחיות פנימיות של נשיאת בית המשפט העליון; בהוראות נוהל שבסמכותה של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה ורדה וירט־לבנה לתת; בבקשה לעיון חוזר שתופנה לנציב החדש אורי שהם; בתקנות חדשות שיוציא שר העבודה - כולם יכולים לחדד ולהבהיר את סמכות בית הדין לעבודה, כך שיוכל להמשיך את תפקידו ותפקודו כבעבר ולהתנער מהחלטת ריבלין.

בין השעיה להדחה

ולעניין שונה, אך גם דומה - החלטת בית הדין המשמעתי, בראשות נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס, להדיח את השופטת רונית פוזננסקי־כץ על חלקה בפרשת המסרונים שהוחלפו עם נציג התביעה. כמו ריבלין, גם גרוניס הניח תפוח אדמה לוהט לפתחה של המערכת. שניהם קבעו שהיעדר סמכות מבטל הסכמה של הצדדים. בעניין פוזננסקי הסכימו השופטת והקובלת נגדה, שרת המשפטים, על עונש של השעיה זמנית. גרוניס קבע שלבית הדין אין סמכות להשעות ופסק על הדחה לצמיתות. כך גם קבע ריבלין שלבית הדין לעבודה אין סמכות "לגשר" גם כשהצדדים מסכימים להידבר בחסותו.

נשיאת בית הדין הארצי לעבודה ורדה וירט־לבנה. תתקן את החלטת ריבלין צילום: אתר בתי המשפט

בשני המקרים התוצאה גרועה: מזיקה, לא מידתית, פוגמת בהסכמה שהיא הדרך המיטבית לסיים כל סכסוך. בשני המקרים מגייסים ריבלין וגרוניס את היעדר הסמכות כנימוק שגובר על התוצאה הנכונה. במובן המשפטי העמוק באמת לא ניתן לתת סעד ללא סמכות, אבל בשני המקרים שאלת הסמכות אינה חד־משמעית, וניתן לפרשה בדרך שתואמת לתוצאה הצודקת. אבל גם גרוניס וגם ריבלין העדיפו לפרש את הסמכות בנוקשות כזו שמבטלת גם את הסכמת הצדדים וגם את התוצאה הנכונה.

ועכשיו מנסים להוציא את האבנים מהבאר. הנשיאות וירט־לבנה וחיות, ואולי גם הממשלה, יצטרכו לתקן את החלטת ריבלין, ושופטי בג"ץ יכריעו בעתירת פוזננסקי לביטול הדחתה. בשני המקרים הקושי נובע מהצורך לבטל החלטה שניתנה בידי שופטי עליון בדימוס. הנימוס והכבוד מחייבים מוצא אלגנטי.

בג"ץ העביר בינתיים את הכדור לשרת המשפטים, שתציע עונש הולם לפוזננסקי, בהנחה שאכן אין סמכות לבית הדין להשעות. השרה, בתשובתה ביום חמישי, חזרה על עמדתה שהשעיה לשנה היא עונש מידתי בנסיבות העניין ובגבולות הפרשנות של החוק, בניגוד לעמדת גרוניס. לשיטתה, נזיפה היא עונש קל מדי, ואילו הרחקה לצמיתות - כבד מדי. שקד מחזירה את הכדור לשופטי בג"ץ, שייאלצו לקבוע אם יש או אין סמכות להשעות, ואם יש - האם להחזיר את התיק לבית הדין המשמעתי או להחליט בעצמם ולקבל את העונש שהוסכם על ידי הצדדים.