סערה בבתי הדין לעבודה: נציב התלונות על השופטים החליט שימנעו מגישור

בבית הדין קיבלו בתדהמה את ההחלטה הזו ותקפו בחריפות את הנציב. "הוא טועה בהגדרת ובהבנת מה שאנחנו עושים", אומר בכיר במערכת בתי הדין לעבודה, "ההחלטה שלו פירושה להוציא לנו את הלב. איננו מקיימים גישור אלא מסייעים לצדדים עצמם לפתור את המשבר. אם לא ננהג כך, המשק יחזור לתקופת השביתות הפראיות החוזרות ונשנות".

את התלונה הגיש אלון תובל, מנכ"ל עמותת תחרות, נגד סגן נשיאת בית הדין הארצי השופט אילן איטח. הרקע היה הדיון בסכסוך בנמל אשדוד. בית הדין הוציא בזמנו צווי הבאה לראשי ועד העובדים ש"ירדו למחתרת" וסירבו להתייצב בפני בית הדין. הנהלות המעסיקים ביקשו להאשים את העובדים בביזיון בית הדין ונקבע דיון דחוף בבקשה. לדברי תובל, כאשר התייצבו ראשי הוועדים לדיון, המשיך בית הדין לטפל בסכסוך בדרך של גישור במקום לדון בבקשה ולהכריע אם העובדים ביזו את בית הדין.

תלונה זו שימשה את ריבלין כמנוף לדיון בסמכותם של בתי הדין לעבודה להימנע ככל שאפשר מהכרעות משפטיות ולנסות ולפתור את הסכסוך באמצעות משא ומתן. מדיניות זו שהחלה בתקופת הנשיא סטיב אדלר תרמה, מצד אחד, להרגעת המשק מרצף השביתות, אבל מצד שני, הסיטה את בית הדין ממסלולו השיפוטי לסוג של ניהול "תיקי בייבי סיטר", כדברי אחד השופטים, שאומר: "אנחנו מזמינים את הצדדים לישיבות בלשכה כדי לוודא איך הם מתקדמים. איננו מכתיבים תוכן להסכם, רק מפקחים שההידברות נמשכת, שהזדמנויות נבחנות. ברקע קיימת תמיד האפשרות לחזור למסלול המשפטי ולתת פסק דין. האפשרות הזו ידועה לצדדים ובדרך כלל הם מעדיפים את המשא ומתן".

נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט בדימוס אליעזר ריבלין צילום: אלכס קולומויסקי

הסולם כדי לרדת מהעץ

נשיאת בית הדין הארצי לעבודה ורדה וירט־לבנה נשאלה על ידי ריבלין האם תפקידו של בית הדין הוא לשמש כבית משפט קלאסי השומע משפטים ופוסק בלבד, או שמא עליו להיות גורם המעורב ביישוב סכסוכים.

"הנשיאה סבורה", כותב הנציב בהחלטתו, "כי התשובה לשאלה זו היא ברורה: בית הדין הארצי לעבודה רואה עצמו גורם מרכזי ביחסי העבודה במשק, ועל כן משמש כגורם המשכנע את הצדדים ליחסי העבודה לאמץ מדיניות של שיתוף פעולה ולהביא למצב של צמצום שביתות. בית הדין רואה את תפקידו בסכסוכים שכרוכים בהם שביתות - להחזיר את הצדדים לשולחן המשא ומתן, לעודד יישוב סכסוכים באמצעות משא ומתן קיבוצי, למנוע נזק אדיר למפעל או למשק כולו ולקבוע נורמות לניהול מאבק מקצועי. תפיסת בתי הדין לעבודה במישור היחסים הקיבוציים היא לקדם הידברות במקום שביתה".

ריבלין חולק על עמדה זו. "לא נמצא מקור סמכות המתיר לשופט בית הדין הארצי לשמש מגשר־מפשר ובה בעת לשמש גם כשופט", הוא כותב. "בענייננו, כך למדתי, מתקיימים בבית הדין הארצי לעבודה נוהג, או מסורת, לקיים הליכי גישור בפני השופט או ההרכב האמור להכריע בתיק. אך ספק רב אם יש בנוהג זה כדי להכשיר את שלא התיר המחוקק. סמכותו של בית הדין הארצי נקבעה בחוק".

בבית הדין סבורים שריבלין טועה פעמיים. ראשית, לא מדובר בגישור, ושנית, החוק מאפשר את ההליך שהם מקיימים. למשל, סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה שקובע: "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק". ובכלל טוענים שם, גם בבג"ץ ובשאר בתי המשפט מנסים השופטים להביא את הצדדים להידברות ולהסכמה מבלי לתת פסקי דין.

לסכסוך יש דינמיקה משלו. הוא מתחיל בווליום פוליטי גבוה, כולם מטפסים על העצים הכי גבוהים, אבל בהמשך נרגעים ומחפשים את הסולם לרדת ממנו. בית הדין לעבודה מספק את הסולם הזה.

לעשות את המוות לצדדים

המתלונן אלון תובל מציג את הדברים אחרת: "הוועדים מאיימים בשביתה כדי להשיג הישגים מעבר למה שקיבלו במשא ומתן ומה שמגיע להם. הם רותמים לטובתם את נכונות בתי הדין לעודד פשרות כדי לקבל מה שלא היו מקבלים אילו ניתן היה פסק דין. מדיניות בית הדין נותנת להם רוח גבית לסחוט יותר מהמגיע".

וירט־לבנה, מנגד, אינה סבורה שבתי הדין מוטים לטובת ההסתדרות והוועדים ומביאה ציטוט מדברי הממונה על השכר קובי בר נתן שאמר כי "בתי הדין עושים לשני הצדדים את המוות. זה תפקידם. לא נתקלתי בעוול דרמטי שנעשה לנו. הם מאוזנים יחסית". כלומר, גם לדעת המדינה זהו הכלי הטוב ביותר למנוע שביתות העלולות לגרום לנזק כספי אדיר.

חלק מהתלונה עסק גם במתבקש מאופי ההליך - פגישה עם הצדדים בלשכת השופטים. בתגובת השופט איטח נמסר: "המפגשים האמורים מתקיימים בלשכה שכן לא ניתן לקדם את המשא ומתן באולם עת עשרות עובדים נוכחים בו, וכן נוכחים בו גורמים שאינם רלבנטיים למשא ומתן הקיבוצי".

על כך משיב ריבלין: "החוק אינו מסמיך את בית הדין לקיים בפניו, במסגרת דיון משפטי, הליכי גישור או ישיבות שאינן פומביות".