בשביל תרבות צריך אדריכלי תרבות

ב־1996 ג'ף בורלנד וג'נט נגייר ליי מאוניברסיטת מלברון, אוסטרליה, בדקו דאטה על מאמני פוטבול אוסטרלי משנת 1931 עד 1994 כדי לגלות מה הופך מאמן ל"מתאים" עבור קבוצה אחת ו"לא מתאים" עבור קבוצה שנייה.

ז'ולן לופטגי. לא התאים תרבותית צילום: SUSANA VERA

הפוטבולי האוסטרלי הוא משחק מתאים מאוד לבדיקה שכזו מאחר שיש הרבה מאוד מידע עליו – ידוע שכר השחקנים והמאמנים שנים אחרונה ויש גם מעקב צמוד אחר תוצאות הקבוצות. כך שאפשר לראות איך מאמן X שמקבל Y כסף משפיע על היכולות של הקבוצה שלו ואיך מאמן Z שמקבל W כסף משפיע על אותה קבוצה.

שתי מסקנות עיקריות של בורלנד וליי אפשר לקחת לעולם הספורט מחוץ לפוטבול האוסטרלי ולחיים עצמם. הראשונה: הניסיון של המאמן, כלומר השנים שתפקד כמאמן לפני קבלת תפקיד של מאמן קבוצה, לא מהווה פקטור באחוזי הניצחונות של הקבוצה שלו. כלומר, ניסיון כפז"ם וקורות חיים עמוסים בתארים ובעבודות אינם רלבנטיים ולעתים אפילו מוערכים יתר על המידה כשזה מגיע לבחירת מאמנים.

לפי בורלנד וליי, "חיבור מוצלח של מאמן־קבוצה" הרבה יותר קריטי להצלחת הארגון ויכול לקרות – וגם קורה הרבה - כשהמאמן חסר ניסיון לחלוטין.

מסקנה שנייה: מאמנים "במקום הנכון ובזמן הנכון" חשובים מאוד להצלחת הקבוצה. המאמן הנכון הוא זה שמצליח לתרגם את היכולות של השחקנים שלו להצלחה ארגונית. עם זאת, ההצלחה של המאמן תלויה בהרבה מובנים ב”אווירה הנכונה” בארגון.

כלומר, הניסיון של המאמן לא חשוב כמו התאמתו לתרבות הארגונית. אתה יכול להיות מאמן סופר־מנוסה שכבר ראה הכל ולא להצליח בקבוצה בגלל שאתה לא מתאים ערכית או רגשית אליה. ואתה יכול להיות חסר ניסיון באימון ולהצליח בארגון מסוים בגלל שאתה מכיר אותו ואת הערכים שלו.

בוריס גרויסברג, פרופסור מבית הספר לעסקים של הארוורד והחוקר אבהיז'יט נאיק, בדקו את הנושא על קבוצות NFL וראו שהמחקר של בורלנד וליי מתורגם בצורה מאוד מדויקת לפוטבול האמריקאי, ה־NFL.

שורת המאמנים המנוסים שקיבלו תפקיד על סמך ניסיונם וכשלו היא ארוכה יותר מחומת סין. מנגד, כמה מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר בפוטבול האמריקאי היו של מאמנים חסרי ניסיון שהתאימו לתרבות המועדון שנתן להם את המושכות. שון פייטון, למשל, קיבל את תפקיד המאמן הראשון שלו (היה עוזר מאמן לפני) בניו אורלינס ב־2006 וזכה עם הקבוצה בסופרבול וגם במספר תארי מאמן השנה. צ'אק נול קיבל את תפקיד האימון בפעם הראשונה שלו בפיטסבורג סטילרס והוביל אותה לארבע זכיות בסופרבולים בשנות השישים והשבעים. גם ביל וולש עבר מאימון קולג'ים ישר לאימון סן פרנסיסקו פורטיניינרס ונחשב לאחד מגדולי המאמנים בכל הזמנים. גביע של הסופרבול בכבוד ובעצמו, "גביע לומברדי", נקרא על שם וינס לומברדי שבניסיון הראשון שלו כמאמן ראשי בגרין ביי פאקרס הפך אותה לאחת מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הליגה.

המסקנות של גרויסברג ונאיק דומות לשל בורלנד וליי. "בחירת עובדים מוכשרים משפיעה מאוד על התפוקה של הקבוצה, אבל האם מינוי כוכבים זה מספיק?", כותב גרויסברג. "האם קבוצות ולעיתים גם חברות מנסות להכניס ריבועים לחורים עגולים כשהן ממנות מאמנים מיוחדים עם ניסיון? האם מציאת 'המאמן המתאים' לא בעלת ערך גבוה יותר לקבוצה או לחברה?".

המסקנות נכונות מאוד גם לכדורגל. התאמה תרבותית חשובה יותר מניסיון. זה היה נכון ליורגן קלופ כשמונה לאימון מיינץ עוד כשהיה שחקן וזה בזכות העובדה שזו היתה קבוצה אותה אימן המנטור שלו וולפגנג פרנק בעבר. זה נכון לזינאדין זידאן וריאל מדריד שלא היה מאמן שהבין יותר את התרבות שאליה הוא נכנס כמאמן. מן הסתם גם העבר הרחוק מלא במאמנים לא מנוסים, אך מותאים לתרבות המועדון שהם קיבלו לידיהם, והצליחו. פאביו קאפלו במילאן, למשל. הוא היה שחקן המועדון ועבד במועדון לאחר פרישתו. הדברים נכונים גם לאנטוניו קונטה ביובנטוס, פפ גווארדיולה בברצלונה או לואי ואן חאל באייאקס.

מה זה DNA של מועדון?

אבל מה זה התרבות הזו? מושג די ערטילאי. דמיאן יוז, פסיכולוג הספורט והיועץ הניהולי שחקר את ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד, תמצת את התרבות המפוארת של מנצ'סטר יונייטד לשלוש מילים ושלוש אנקדוטות בהרצאתו על הנושא.

"ה־DNA של מנצ'סטר יונייטד מורכב משלוש התנהגויות רצויות" אמר יוז. "1. Relentlessness (התנהלות נחושה ובלתי מתפשרת). גארי נוויל סיכם את הזמן שלו ביונייטד עם מילה אחת: Relentlessness. אתה אף פעם לא מפסיק לרצות, אתה אף פעם לא נח על זרי הדפנה. סטיב מקלרן, עוזרו של פרגוסון סיכם את זה בכך ש”יונייטד אף פעם לא מנוצחת, מדי פעם נגמר לה הזמן לנצח אבל אף פעם לא מנוצחת".

יוז המשיך: "2. לקיחת סיכונים. רוי קין, כקפטן, ניהל הגרלה בין השחקנים לגבי ההכנסות שלהם מכספי חסויות של המועדון (כסף קטן יחסית בזמנו). כל השחקנים שמו את הצ’קים שקיבלו מהמועדון בתוך כובע ומי שהשם שלו על הצ’ק יצא אחרון מהכובע, הוא זכה בכל הצ’קים. השחקנים הצעירים קיבלו אישור לא להשתתף בהגרלה כי שכרם לא היה גבוה מספיק להמר על כסף גדול יחסית. אבל באיזשהי הגרלה כזו שני שחקנים צעירים - פול סקולס וניקי באט — התעקשו להשתתף בהגרלה. מי שניצח באותה הגרלה היה אריק קאנטונה, הכוכב הגדול, שזכה בסכום של כ־16 אלף ליש"ט. ביום למחרת קאנטונה הגיש 8,000 ליש"ט לפול סקולס ו־8,000 ליש"ט לניקי באט בזכות הנכונות שלהם לקחת סיכון. ההתנהלות הזו הוכתבה מלמעלה, מהמנג'ר, והשחקן הגדול ביותר יישם אותה כחלק מהליך החיברות לתוך התרבות של המועדון"

המילה השלישית שהגדירה את ה־DNA של מנצ'סטר יונייטד? אומץ. לפי יוז: '"כשפרגוסון נשאל מה המרכיב ההכרחי בשחקן יונייטד הוא ענה: 'כל מי שדורש את הכדור כשאנחנו בפיגור ובלחץ כדי לנסות ולייצר משהו. בשביל זה צריך אומץ'".

אלי גוטמן. מועדון כמועדון לא שווה הרבה בלי תוכן עליו אחראים הבעלים, המנהלים, המאמנים ואדריכלי התרבות. זה נכון בפוטבול, פוטבול אוסטרלי, כדורגל, כדורסל וכל ספורט קבוצתי. תרבות מועדון אוכלת כל תוכנית אחרת לארוחת בוקר. צילום: טל שחר

צריך 4 אדריכלים

אבל מי אחראי על אכיפת התרבות הזו של מועדון? זה משהו שגווארדיולה שאל את אלכס פרגוסון בפגישת המאמנים השנתית של אופ"א - עוד לפני שהיה מאמן קבוצת הבוגרים של ברצלונה. "מה אני עושה אם האיזון בקבוצה נראה שבור" שאל פפ. פרגוסון, לפי עדותו של גווארדיולה, ענה: "זה פשוט, אתה משנה את השחקנים בסגל".

ואכן, פפ שבר את הקליקה הברזילאית החזקה בחדר ההלבשה של ברצלונה שליאו מסי היה חלק ממנה (רונלדיניו ודקו בעיקר). חברי הקליקה נהנו מהחיים טיפה יותר מדי ומסי נגרר אחריהם. פפ דרש את המכירה של דקו ורונלדיניו ובנה את המועדון סביב אנדרס אינייסטה, צ'אבי, ליאו מסי וקרלס פויול - שדמיאן יוז, שכתב על התרבות הניהול בברצלונה - תיאר כ"אדריכלים תרבותיים". פויול - שהפסיק חגיגות שערים מוגזמות, מנע משחקנים להתעסק בשטויות במהלך המשחק ונתן את הגוף שלו למועדון מדי משחק - היה זה שהתנהל בצניעות הנדרשת. צניעות שהיא חלק מה־DNA של המועדון הקטלוני. לאחר שפויול הפסיק את חגיגות ריקודי הסמבה של דני אלבס ותיאגו אלקנטארה, בניצחון המחוץ על ראיו ואייקנו, פפ התנצל על הריקוד לאחר המשחק. "זו לא הדרך של ברצלונה" אמר.

לפי יוז בכל קבוצה צריך לפחות ארבעה אדריכלים תרבותיים - דמויות חזקות, לוחמים, מנהיגים, שיגנו על ה־DNA התרבותי של המועדון. יחדירו את הערכים שעליהם בנויה המצוינות של המועדון. ורוב הפעולות המכריעות שלהם בנושא, קורות מחוץ למגרש, מחוץ לאימון. פביאן ברנדי, לשעבר שחקן אקדמיה של מנצ'סטר יונייטד זוכר איך רוי קין, קפטן המועדון, 'אכף' את התרבות של מנצ'סטר יונייטד על הקבוצה. "כשהייתי בן 13 כשקיירין ריצ'רדסון נכנס להרכב הראשון בפעם הראשונה. הוא הגיע לאימון יום אחד עם מכונית עם גג פתוח ומוזיקה רועשת. הוא חשב שהוא גבר. לצערו רוי קין בדיוק נכנס לחניה, הצביע עליו ואמר 'תכבה את המוזיקה ולך הביתה. אל תחזור לכאן היום". ריצ'רדסון לא חזר יותר למועדון עם המכונית הרהבתנית ומוזיקה רועשת".

מועדון כמועדון לא שווה הרבה בלי תוכן עליו אחראים הבעלים, המנהלים, המאמנים ואדריכלי התרבות. זה נכון בפוטבול, פוטבול אוסטרלי, כדורגל, כדורסל וכל ספורט קבוצתי. תרבות מועדון אוכלת כל תוכנית אחרת לארוחת בוקר.