כך בושלו הדו"חות של נגב קרמיקה: לעמוד ביעדים "בכל מחיר"

לפני כשבועיים הודיעה הפרקליטות על כוונתה להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד 11 חשודים בפרשה שגרמה כמעט להתמוטטות כלכלית של קבוצת נגב, חברת העיצוב ויצרנית האמבטיות וחדרי השירותים. פרשה שחשפה כיצד קבוצה שלמה של עובדים, בכירים וזוטרים, ולא עובד ממורמר אחד, הצליחה במשך יותר משלוש שנים "לבשל" את הדו"חות הכספיים מתחת לאפם של רואי החשבון המבקרים, KPMG סומך־חייקין.

זיוף הזמנות, הנפקת חשבוניות כפולות, חיובים מדומים של לקוחות, עקיפה של מערכות הבקרה בדרכים יצירתיות, שימוש במחסן וירטואלי ליצירת מלאי פיקטיבי, מחיקת קבצים ומיילים — על פי כתבי החשדות בפרשה, שהגיעו לידי "כלכליסט", נראה כי כל האמצעים בתרמית היו כשרים. הנזק המצטבר היה משמעותי: עיוותים בשורות ההכנסות והרווח הגולמי, שהובילו לתיקון דו"חות (ריסטייטמנט) לשנים 2014–2012 של החברה־האם דאז אפריקה תעשיות, שנמכרה לפני כשנה וחצי לקרן ויולה, ולמחיקת הון עצמי של 73 מיליון שקל.

על פי הראיות שאספו חוקרי רשות ני"ע, מי שיזמו וניצחו על התרמית היו מנכ"ל החברה דאז אבי מוטולה וסמנכ"ל הכספים אביהו איבשיץ. השניים דאגו, על פי החשד, לקנות את שיתוף הפעולה של העובדים הכפופים להם בצ'ופרים כמו חופשות, מטבחים, מוצרי חשמל ומענקים יצירתיים. בתמורה התגייסו העובדים לסייע לשניים בהשגת המטרה, שמשמעותה היתה בונוסים כספיים שנעו בין עשרות למאות אלפי שקלים בשנה לשניהם. מוטולה, למשל, זכה לבונוס מבוסס ביצועים של 765 אלף שקל בשנים 2013–2011, בעוד איבשיץ קיבל 406 אלף שקל. בנגב היו תוכניות תגמול בהתאם לתפקיד ולדרג. עובדי מכירות ושיווק, למשל, נהנו מעמלות שנגזרו מהיקף המכירות; עובדי לוגיסטיקה והובלה קיבלו עמלות בהתאם לליקוטים ולתפוקה; והבכירים, בהם מוטולה ואיבשיץ, זכו לתוכנית בונוס שנתית על עמידה ביעדים שונים, כמו הכנסות.

בשבועות שקדמו לפתיחת החקירה הפלילית בפרשה, ביוני 2015, חשף "כלכליסט" את אי־הסדרים הכספיים בקופת נגב. החגיגה על הקופה כללה, בין היתר, הסוואה של הוצאות אישיות בהנהלת החשבונות תחת סיווגים תמימים לכאורה, בהם "ייעוץ", "הדרכה", "מתנה" ואפילו "לינת טכנאים", שלימים התבררה ככיסוי לדמי שכירות של כ־400 אלף שקל לדירת יוקרה עבור מוטולה במלון ווסט בתל אביב. אבל ההוצאות האלה, שלאורן רוצה הפרקליטות להעמיד את מוטולה לדין על שליחת יד במרמה בכספי קבוצת נגב בהיקף של כ־1.2 מיליון שקל, הן הכסף הקטן.

כתבי החשדות משרטטים את התרגילים החשבונאיים, את שיטות הפעולה ואת דרכי ההסוואה שבהם השתמשו המעורבים בתרמית. זו נחשפה רק לאחר שמוטולה פוטר על רקע הביצועים החלשים של מניית נגב, במרץ 2015, וגורמים בקבוצה פנו לדירקטוריון החברה־האם אפריקה תעשיות להתריע על אי־סדרים. בהמשך נשכרו גורמים חיצוניים, בהם משרד החקירות הפרטי ויצמן יער, שחשפו את המעשים. משם הדרך לחקירה פלילית היתה קצרה.

התרמית הראשונה

חלק 1: חשבוניות כפולות ל"שיפוץ" שורת ההכנסות

אז איך עבדה השיטה? לפי חומר הראיות בחקירת רשות ני"ע, כבר במהלך הרבעון הראשון של 2012 הבין מוטולה שעשוי להיווצר פער בין יעדי ההכנסות ויעדי הרווח הגולמי בקבוצת נגב לבין הביצועים בפועל. על פי חומרי החקירה, מוטולה הנחה את מנהל התפעול והלוגיסטיקה שאול משיח, ואת מנהלת שירות הלקוחות ואחראית מחלקת חשבונות גלית דורי, לעמוד ביעדים "בכל מחיר". בתיאום עם מוטולה החל סמנכ"ל הכספים איבשיץ להנחות את דורי כיצד לפעול להקטנת הפער.

תוכנית התרמית התחלקה לשניים — "שיפוץ" ההכנסות ו"טיפול" בשורת הרווח הגולמי. באשר להכנסות, על פי כתבי החשדות, איבשיץ הנחה את דורי לנפח את ההכנסות בחברות נגב קרמיקה, ויה ארקדיה וסופר קרמיק, במיליוני שקלים, בשיטה של חשבוניות כפולות.

סמנכ"ל הכספים אביהו איבשיץ. עובדת שתבצע התאמות צילום: אוראל כהן

וכך זה התנהל: בשנים 2014–2012 הנפיקה דורי בסך הכל כ־2,100 חשבוניות פיקטיביות לעשרות לקוחות. כדי להפיק את אותן חשבוניות, היא הזינה למערכת הפנימית של החברה שם של לקוח וסכום בלבד. זאת כדי לעקוף חסימה אוטומטית במערכת לחיוב לקוחות, שמונעת הנפקת חשבונית אם היא מקושרת למלאי החברה. בעקבות הפקת כל חשבונית פיקטיבית נרשמה במערכת הפנימית הכנסה, ובחשבון הלקוח הופיע חיוב מדומה.

כשלקוח הזמין סחורה אמיתית שסופקה לו, הופקו תעודת משלוח וחשבונית נוספת לחשבונית המדומה. פעולה זאת גרמה בעצם לחיוב כפול של חשבונו במערכת הפנימית. אם הוא שילם, נניח, 1,000 שקל, לפי המערכת הוא היה חייב עוד 1,000 שקל.

כדי שהלקוח ישלם רק על מה שהזמין, ולא על ההכנסה הפיקטיבית שיוחסה לו, דורי מצאה שיטה: היא אישרה לו במערכת הפנימית אשראי מדומה בסכום החשבונית הפיקטיבית שהפיקה. כלומר, על פי המערכת הפנימית, ללקוח עדיין היה חוב לנגב. כך החברה הכירה בהכנסה, אבל הלקוח לא חויב בה.

כדי להסתיר את המרמה במקרה של ביקורת, לכל חשבונית פיקטיבית שנשאה רק סכום הוצמד בהמשך שם של פריט מהמלאי — למקרה שבו ישאלו המבקרים ממה נובע החוב. בסך הכל, טוענת הפרקליטות, נרשמו במרמה הכנסות של 26 מיליון שקל באמצעות החשבוניות הפיקטיביות בשנים הללו.

כפי שנחשף ב"כלכליסט", לאחר שהחלו הבדיקות הפנימיות בחברה, הוקלט איבשיץ בחשאי בידי דורי כשהוא מבקש ממנה לא לדבר על הפעולות שבוצעו, כי "אחרת אלך לבית הסוהר". את הקלטת ששמרה דורי כ"תעודת ביטוח" אם תיפתח חקירה פלילית גילו חוקרי הרשות עם פתיחת אותה חקירה.

על פי מקורב לחקירה, דורי טענה בעדות שמסרה לחוקרים כי בשיחות שניהל עמה איבשיץ, לאחר שמוטולה עזב את החברה במרץ 2015, הוא ביקש ממנה לקבל על עצמה את האחריות למעשים. לטענתה, הוא אמר לה: "אותך אולי יפטרו, אבל אני, בתור מי שחתום על הדו"חות, הולך לכלא". לאור הדברים, כך לדברי המקורב לחקירה, דורי ביצעה את אותה הקלטה בחשאי.

התרמית השנייה

להחביא את המספרים כך שלא ישפיעו על דו"ח הרווח וההפסד

לקראת סוף 2014 איבשיץ ומוטולה כבר חששו שהתרמית תתגלה בידי רואי החשבון המבקרים, לאור החוב המדומה שהלך ותפח בחשבונות הלקוחות. כמה זמן אפשר להסתיר את הגיבנת? השניים, טוענת הפרקליטות, החליטו שהגיע הזמן להסוות את החוב המדומה.

איבשיץ הגה תוכנית חשבונאית, שמטרתה להקטין את החוב המדומה בחשבונות הלקוחות, אך לא לגרום לביטול ההכנסות הפיקטיביות — דבר שהיה פוגע בעמידה ביעדים. איך הוא עשה זאת? באמצעות זיכוי חשבונות הלקוחות מצד אחד, והגדלה מלאכותית של סעיף הרכוש הקבוע בדו"חות מצד אחר.

איבשיץ הנחה את העובדים להחביא את המספרים בסעיפי המאזן, בלי שתהיה לכך השפעה על דו"ח הרווח וההפסד. בדרך זאת לא היה צריך למחוק הכנסות פיקטיביות, הרכוש הקבוע גדל באופן מלאכותי ויתרת הלקוחות קטנה. לכאורה מצב של Win-Win.

כדי לבצע את התוכנית, הנחה איבשיץ את דורי להפעיל את אחת העובדות לבצע את ההתאמות. העובדת הסכימה לעשות זאת עד סכום של כ־7 מיליון שקל. אבל אז היא נמלכה בדעתה, סירבה להמשיך, ובחשבונות הלקוחות נותר חוב מדומה של כ־20 מיליון שקל. איבשיץ ודורי, שחששו כי הותירו אחריהם טביעות אצבעות, הנחו את העובדת למחוק את הקובץ ואת המיילים הנוגעים לפעילות ההתאמות.

בחזרה לראשונה

חלק 2: ניפוח המלאי ל"טיפול" בשורת הרווח הגולמי

והיתה גם הזרוע השנייה של התרמית — טיפול בשורת הרווח הגולמי, שמורכב מהכנסות החברה פחות עלות ההכנסות (קניות + מלאי). ככל שמלאי הסגירה בתקופת הדיווח גדול יותר, עלות ההכנסות קטנה — וכך הרווח הגולמי גדל. לכן החליט איבשיץ לנפח את המלאי בתקופת הדיווח.

לפי הראיות שאספו חוקרי הרשות, זרעי הפורענות לתרגיל הזה כבר נזרעו בסוף 2011. באנליזה פנימית שנערכה בחברה התגלתה סטייה חריגה בסכום מהותי של כ־10 מיליון שקל בערך המלאי. כלומר, שווי החרסינות, האמבטיות או האסלות במחסני החברה היה גבוה מדי. מאותו רגע הופעלה תוכנית החירום, שנקראה למרבה האירוניה 911 — מספר הטלפון של כוחות החילוץ וההצלה בארה"ב. 911 היה שמו של מחסן וירטואלי של נגב לניהול עסקאות תיווך עבור צד אחר. סחורה שגורם אחר מספק ללקוח, ואחר כך נגב מתקזזת איתו. המלאי שבו לא נכלל בדו"חות הכספיים, ולכן מחסן 911 היה כר נוח למניפולציות חשבונאיות.

איבשיץ, כך לטענת הפרקליטות, הנחה את מנהל בקרת איכות ואמינות בקבוצת נגב, דוד משיח, להשתמש במחסן 911 כדי להגדיל במרמה בנקודות זמן קריטיות — לקראת דיווח — את המלאי ב־45 מחסני קבוצת נגב. כלומר, להפיק תעודות שמהן עולה כי "סחורה" עברה מהמחסן הווירטואלי למחסנים האמיתיים.

לאחר שעברה תקופת הדיווח, "תיקן" משיח את המצב. הוא "משך" בחזרה את המלאי מ־45 מחסני נגב למחסן 911. בסך הכל, בין 2011 ל־2014 הפיק משיח 450 תעודות שכללו תנועה הלוך ושוב של כ־15 אלף פרטי מלאי. נכון לפרסום דו"חות החברה־האם אפריקה תעשיות ל־2014, יתרת המלאי הפיקטיבי מהפעולה היתה בהיקף של 12.5 מיליון שקל.

יש שיגידו שמדובר בתרמית מתוחכמת, יש שיגידו שלא — ותעיד על כך העובדה שהבור התגלה בסופו של דבר. אבל על עובדה אחת אין מחלוקת: בחברה ציבורית, שהפיקוח בה אמור להיות הדוק ויעיל, והדו"חות אמורים לשקף שמרנות ושיקול דעת עסקי סביר, התנהלה במשך שלוש שנים — מתחת לאפם של שומרי הסף — תרמית בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. כאמור, רק לאחר פיטוריו של מוטולה, במרץ 2015, ובעקבות תלונות שהגיעו לדירקטוריון אפריקה תעשיות, החלה בדיקה מעמיקה של הדו"חות, שבמסגרתה נחשפה הפרשה לעומקה.

למה זה קרה? אולי על רקע ביצועי המניה, שנבעו מהמצגים בדו"חות על כך שהכל דופק כמו שעון. לראיה, מניית אפריקה תעשיות רשמה באמצע נובמבר 2014, חודשים אחדים לפני שהחלו להתגלות סימני התרמית, שיא של 32.8 שקלים — מחירה הגבוה ביותר מתחילת העשור, ותשואה של כ־250% עבור מי שרכש אותה בינואר 2010. כשהדו"חות נראים טובים והמניה טסה כנראה לאיש לא ממש אכפת אילו שדים מתחבאים במחסן.

מעו"ד איל רוזובסקי, המייצג את אבי מוטולה, נמסר כי תגובתו תימסר לפרקליטות במסגרת השימוע.

בא כוחו של איבשיץ, עו"ד דב גלעד כהן, מסר כי אין בכוונתו להגיב לדברים לפני שימוע.

מעו"ד עופר ברטל, המייצג את נגב קרמיקה, סופר קרמיק וויה ארקדיה נמסר: "החברות נפלו קורבן למנהלים בעבר, שגרמו להפחתת הון של כ־80 מיליון שקל ולמחיקת חובות של 400 מיליון שקל. אין זה הגון שהחברות, שניזוקו כה קשה, יועמדו כעת לדין על מעשיהם. החברות נרכשו מאז ועלו על דרך חדשה, וכל עונש שיוטל עליהן כעת יפגע בבעלי המניות החדשים, שידיהם נקיות".

מאפריקה תעשיות לא נמסרה תגובה, וכך גם מעו"ד שרון קלינמן, המייצגת את גבי קליין.

את תגובת גלית דורי לא היה ניתן להשיג.

עו"ד אריאל כפרי ממשרד שפירא, כפרי בר־זיק מסרה בשם מירי בן יוסף: "היא דוחה בתוקף את החשדות המיוחסים לה. לאורך שנות עבודתה בחברה היא פעלה בתום לב, וכשטובת החברה לנגד עיניה. החשדות בדבר פעילות מרמתית בקשר לדו"חות החברה כלל אינם מיוחסים לה, ואף לשיטת הפרקליטות חלקה מינורי. אנו משוכנעים כי לאחר בחינת התיק בפרקליטות יתברר כי אין כל הצדקה להגיש כתב אישום בעניינה".

31 אלף שעות ביקורת ו־5.7 מיליון שקל לא הספיקו ל־KPMG לעלות על התרמית

חקירת רשות ניירות ערך מצאה, לדעת הפרקליטות, תשתית ראייתית מספקת לביצוע עבירות מרמה ודיווח בידי שורה של עובדים נוספים בנגב, מלבד בכירים כמו מוטולה ואיבשיץ. עיון ברשימה מגלה כי שיתוף הפעולה, לכאורה, בקרב הקבוצה היה מקיף.

עם העובדים הבכירים לשעבר שזומנו לשימוע, כל אחד לפי החלק המיוחס לו, נמנים מנכ"ל החברה־הבת ויה ארקדיה, גבי קליין; סמנכ"לית משאבי אנוש בקבוצת נגב, מירי בן יוסף; מנהל מערכות המידע בנגב, יקי ראוכורגר. גם החברות עצמן — אפריקה תעשיות, נגב, ויה ארקדיה וסופר קרמיק — זומנו לשימוע. הן גם חשופות לקנסות בסוף ההליך הפלילי מכוח תורת הארגונים — ייחוס מחשבה פלילית של עובד לתאגיד עצמו.

אלא שאת התרמית בנגב, שמאז התגלתה דרדרה את החברה־האם אפריקה תעשיות עד למצב שבו בית המשפט מינה לה כונסי נכסים, צריך לבחון לא רק בעיניים פליליות. אחת השאלות המרכזיות שצריכות להישאל היא איפה היו שומרי הסף בשנים 2012–2014: יו"ר אפריקה תעשיות אברהם נובוגרוצקי, מבקרי הפנים שאול דבי ועמי פייבל, ובעיקר אנשי המקצוע — רואי החשבון המבקרים ממשרד KPMG סומך־חייקין?

לפי דו"חות אפריקה תעשיות, KPMG קיבלה בשנת 2014 שכר טרחה של כ־2 מיליון שקל בעבור 10,800 שעות של "שירותי ביקורת, שירותים הקשורים לביקורת ושירותי ביקורת בקשר לתשקיף ושירותי מס". חברת דלויט קפריסין, שסייעה בהליכי הביקורת באופן נקודתי (782 שעות), קיבלה שכר טרחה של 176 אלף שקל.

ב־2013 זכתה KPMG לשכר טרחה של כ־1.6 מיליון שקל בעבור 10,100 שעות של ביקורת, וב־2012 עמד שכר הטרחה של פירמת רואי החשבון על כ־2.1 מיליון שקל בעבור 10,183 שעות ביקורת.

תומר גנון

התביעות ההדדיות של מוטולה ונגב עדיין מתנהלות

באפריל 2017 ,שנתיים לאחר שנחשפה התרמית בדו"חות קבוצת נגב, שגרמה לעיוותים בדו"חות של אפריקה תעשיות, נמכרה החברה לקרן ויולה ולקבוצת משקיעים בהובלת יריב לרנר לפי שווי של 335 מיליון.

כמה חודשים לאחר מכן, בחג הסוכות, הודיעו הבעלים החדשים על סגירת היהלום שבכתר — מפעל האריחים בירוחם — ועל פיטורי כ־140 עובדים. התחייבויות המפעל בעת הסגירה עמדו על 150 מיליון שקל לפחות, כאשר שווי הציוד בו הוערך ב־20 מיליון שקל.

הפרשה הולידה במקביל גם שתי תביעות אזרחיות. הראשונה, סכסוך הדדי בבית הדין האזורי לעבודה בת"א, שבו שניים מהבכירים המפוטרים, המנכ"ל אבי מוטולה ומנהלת שירות הלקוחות ואחראית מחלקת חשבונות גלית דורי, תבעו במרץ 2016 סכום של כ־2.4 מיליון שקל מנגב ומאפריקה תעשיות על פיטורים שלא כדין. החברות הגישו בתגובה נגדם ונגד בכירים נוספים, סמנכ"ל הכספים אביהו איבשיץ וסמנכ"לית משאבי אנוש בנגב מירי בן יוסף, תביעה שכנגד על 5.8 מיליון שקל בעבור כספים שמשכו מהקופה שלא כדין. ההליכים עדיין מתנהלים.

לאחר החלפת הבעלים הגישה נגב באוגוסט 2017 תביעה נוספת על 46 מיליון שקל לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, נגד מוטולה, איבשיץ ושני אנשי עסקים מענף השיש, בטענה שהתגלתה תרמית נוספת. הטענות שהועלו בתביעה אינן חלק מחקירת רשות ני"ע. בין השאר נטען בה כי שולמו מאות אלפי שקלים תמורת ייעוץ, תיווך ובקרת איכות למכונות שנרכשו למפעל — שירותים שמעולם לא ניתנו. עוד נטען כי שולמו, לכאורה, 9.5 מיליון דולר תמורת מכשירים ומכונות שמעולם לא סופקו לנגב, וכן שולמו ב־2013 וב־2014 הוצאות של כ־3.5 מיליון דולר על תצוגות שמעולם לא הוקמו או התקיימו בחו"ל, ועוד. הנתבעים מכחישים את הטענות, ובמקביל לניהול התביעה הועבר הסכסוך לגישור בפני השופטת בדימוס הילה גרסטל.

תומר גנון