פרשנות מאקרו
צנזורת האינטרנט בישראל: סיפורה של חסימה פגומה
בפרקליטות כנראה יודעים שחסימת אתרים בפני גולשים ישראלים לא מחסלת את בעיות ההימורים הלא חוקיים או הזנות. במקום זאת, הם מסתפקים בהסרת הנושא מסדר היום ונהנים מכוח אדיר לשרטט את גבולות השיח הציבורי
- לראשונה בישראל: בית המשפט הורה לחסום אתרי הימורים מחו"ל
- חוק צנזורת פייסבוק בישראל אושר לקריאה שנייה ושלישית
בפרקליטות בירכו על המהלך וטענו שהוא יוביל לסגירת האתרים, אך מומחי סייבר עימם שוחח "כלכליסט" היו נרגשים פחות. לדבריהם, את החסימה אפשר לעקוף בקלות יחסית, בסיוע סרטוני יוטיוב שמסבירים לעשות זאת ב-30 שניות. אך הביקורת על פעולות החסימה רחבה הרבה יותר, ועוסקת בשימוש בהן כתחליף לעבודת משטרה של איתור מפעילי האתרים והעמדתם לדין - מהלך מורכב יותר אך גם יעיל יותר. היבט זה מטריד במיוחד כשדנים באתרי פדופיליה וזנות, שכן חסימתם עלולה להחליף את איתור הפושעים שמפעילים אותם וממשיכים לפעול בלי הפרעה.
איור: רועי רחמים
הגיחוך שבחסימת אתרי ההימורים בולט במיוחד כשבוחנים כיצד הם גובים תשלום מהגולשים. לדברי עו"ד יהונתן קלינגר מהתנועה לזכויות דיגיטליות, חברות האשראי הישראליות כלל לא סולקות עסקאות מאתרים אלו. כלומר, משתמשים ישראלים של אתרים אלו נדרשים להיות מתוחכמים מספיק כדי לעקוף את החסימה המורכבת של איסור הסליקה, מהלך שדורש תחכום רב יותר מעקיפת חסימת הגישה לאתרים עצמם. נראה כאילו הפרקליטות מנסה להציב גדר קלילה בפני גולש מתוחכם שכבר מנוסה בפריצת חומות.
קרוב לוודאי שבפרקליטות יודעים את זה, במחלקת הסייבר לא עובדים אנשים טיפשים. ראש המחלקה ד"ר חיים ויסמונסקי הוא אדם מוכשר ואינטליגנטי עם היכרות טובה עם התחום שעליו הוא מופקד, ויכולת להניע מהלכים בעלי השפעה אמיתית, גם אם שנויים במחלוקת. בין היתר הוא אחראי ליצירת הקשר עם פייסבוק, במסגרתו הפרקליטות מדווחת לרשת החברתית על פוסטים הכוללים תכנים אסורים, וזו מסירה אותם אם מצאה שהפרו את תנאי השימוש שלה.
ויסמונסקי ואנשיו יודעים כנראה מה הם עושים. הם לבטח שמעו את הביקורת על יעילות חסימת האתרים, וככל הנראה לא נזקקו לה כדי לדעת עד כמה קל לעקוף אותה. קרוב לוודאי שהם גם יודעים שהמהלך לא עובד, שזו הצגה. אז למה הם עושים את זה? ייתכן שיש להם מטרות אחרות, כמו למשל להרחיק את קיום האתרים מהשיח הציבורי תוך יצירת מצג שווא של פעילות אמיתית.
מי שרוצה להגיע, יצליח. אתר הימורים צילום מסך: rushmorecasino.com
כשגולש נכנס לאתר שנחסם בצו בית המשפט הוא זוכה להודעה בנוסח "לא מצאנו את מה שחיפשת. כדאי לבדוק אם הכתובת שהזנת נכונה. נשמח לסייע בכתובת info@gov.il". זה נראה טוב, ודאי עבור קבוצות אינטרס שונות שרק רוצות לדעת שהגישה לתוכן הוגבלה. הנה, משהו נעשה, האתרים חסומים, אפשר לעבור הלאה לקרב הבא. אלא שהבעיה כמובן שלא נפתורה, היא עדיין שם. היא לא הוסרה מהרשת אבל הוסרה מהשיח.
לפיכך, חסימת האתרים, ודאי אתרי ההימורים, מהווה יותר פעולה של חופש ביטוי מעצירת פעילות בלתי חוקית. מכיוון שחסימת האתרים לא באמת עוצרת מהמרים, שגם כך מתורגלים במעקפים מקוונים, ההישג היחידי שלה הוא עצירת הצגת האתרים לגולשים מהשורה. החסימה מונעת מהם להיחשף לתוכן שמצוי באתר, אפילו לסיבות לגיטימיות לחלוטין כמו לצורכי מחקר אקדמי.
וזו כבר טריטוריה מפחידה. יש נושאים שבהם הגבלת חופשי הביטוי מוצדקת והכרחית, כמו במקרים של אתרי פדופיליה. אבל כשמדובר באתרי הימורים הנושא הוא הרבה יותר אפור. והמקום האחרון שבו אנחנו רוצים את התערבות הממשלה והמשטרה הוא התחום האפור, בעיקר כי הוא מטוטשטש ורחב מאוד. וזה עוד לפני שדיברנו על סעיפי החוק שמאפשרים לחסום גם תכנים העוסקים בפעילות טרור וסחר בסמים, שהתחום האפור סביבם רחב בהרבה ועשוי במקרים קיצוניים להגיע גם לערכים בוויקיפדיה או לאתרים העוסקים בתרבות הגראס. היכולת לחסום את האתרים בהליך מזורז מטרידה במיוחד לאור הנטייה של בתי המשפט לשמש לא אחת כחותמת גומי לבקשות של המשטרה והפרקליטות.
חסימות אתרים לא יכולות לעצור פשיעה, פשוט כי מי שנחוש מספיר להגיע עליהם ידע לעקוף את החסימה. במקום זאת הן פוגעות בחופש הביטוי ומצמצמות את השיח המקובל. כי אמנם קל לעקוף את החסימות, אבל עדיין צריך לדעת לעשות זאת. ורוב הגולשים, אלו שאין להם עניין מיוחד באתרים החסומים, פשוט יעברו הלאה בלי לחשוב יותר מדי. בשורה התחתונה החוק מעניק למספר עורכי דין עובדי מדינה את היכולת להחליט מה נחשב ללגיטימי בשיח הציבורי בישראל. זה כוח שאסור לתת להם, ואותו באמת צריך לחסום.
