סטטיסטיקה של עוני ידוע מראש

כמו בכל שנה לקראת ציון היום הבינלאומי למיגור העוני, מתחילים להתפרסם ברחבי העולם דוחות, ניתוחים וסטטיסטיקות המציגים מספרים מפוצצים וגרפים עולים ויורדים. מיטב יכולות הגרפיקה העולמית. גם כאן אצלנו בישראל הקטנה, כפי שהדג נחש ניסחו זאת נכונה: "עוסקים במספרים 24, 7, 12 חודשים". השבוע פורסם המדד החדש של משרד האוצר, שמודד את העוני לפי ההוצאות במקום ההכנסות (קו העוני) לנפש. נמתחת ביקורת רבה בעיתונות סביב המדד, ששיטתו שונתה והוא חושב ביחס למשקי הבית, בשונה מהנהוג עד כה ביחס להכנסות.

אין ספק ששינוי המדד הוא פתרון קסם לעוני רק למראית עין והמציאות היא היקום המקביל לסטטיסטיקות חולפות. קל ליפול לתוך מלכודת הסטטיסטיקות שמולידה שאלות כמו איזה גידול היה ביחס לשנים קודמות ומה מצבנו מול שאר מדינות ה- OECD. כל זאת במקום לנהל שיח על פתרונות פרקטיים בעזרתם ניתן להוציא אנשים ממעגל העוני בפועל. קל לשחק במספרים ממרומי מגדל השן כשלא מתמודדים עם אנשים שאין להם איך למלא את המקרר, איך להתפרנס ושמצב בריאותי של אחד מבני הזוג דחף אותם מתחת לקו העוני, שהוגדר שוב רק הפעם על פי מדדים חדשים.

חלוקת מזון לנזקקים בעמותת פתחון לב (ארכיון) צילום: אביגיל עוזי

אז בואו נדבר על העיקר. האם אפשר לפתור את סוגיית העוני בישראל? המציאות מראה כי מדינות שפיתחו מודלים מותאמים ויצירתיים ויצאו לדו-קרב ממוקד, ישיר, פנים מול פנים עם העוני, גם ניצחו אותו לא פעם. אומנם לא בנוקאאוט בסיבוב הראשון אבל לפחות מתקיים ביניהם קרב הוגן. מדינות אלה השכילו להבין שאי אפשר לתפוס את העניים כנוסחה או משוואה. צריך לנקות את המספרים, לשנות את השיח ולראות את האזרחים העניים כמי שהם, עולם ומלואו: אהבת חייו של מישהו, האבא או האח של מישהו, החברה הכי טובה. אנשים שכל חטאם בעולם היה שחלו, פוטרו, יצאו לגמלאות או כל דבר דומה. הכנסתם נפגעה וההוצאות נותרו בעינן. זה הכל.

במפגשים רבים שואלים אותי על הנתון המעודכן ביותר או מה דעתי על הדו"ח החדש שהתפרסם. כשהם מתמקדים בסטטיסטיקה ובמספרים, או אז אני מספר להם על נעמי, בעלת תואר שני בביולוגיה מולקולרית ובעברה עובדת מוערכת במכון ויצמן שהתעוורה ונאלצה להפסיק לעבוד. או על עדן שמגיל 16 נדרשה לעבוד כדי למנוע פינוי של משפחתה מהדירה ומגיעה לפתחון לב כדי לקבל סל מזון שיאכיל את אחיה הקטנים. הן לא שונות ממני וממך והן בוודאי לא צריכות להסתובב בעולם עם מספר על המצח. מה שהן בטוח לא, הן לא רק סטטיסטיקה.

רבים נוהגים להרחיק מהסביבה הקרובה את העוני, להאשים אנשים במצבם. להאמין שאם יש שני מפרנסים וחוסכים כל חודש משהו קטן, לנו זה לא יקרה. אני סמוך ובטוח שכך גם חשבה נעמי לפני שהתעוורה וכמוה רבים אחרים שמקבלים מאיתנו סיוע לאורך כל השנה. לעיתים כל מה שנדרש הוא פיטורים או מחלה ומשם הדרך לסטטיסטיקה היא קצרה - בין אם מחשבים אותה על פי ההכנסות ובין אם על פי ההוצאות.

ובזמן שאנו מנהלים את הוויכוח והדיון על הסקאלה שבין סוציאליזם, קפיטליזם וחברה אחראית לאזרחיה, עוד ועוד אנשים מסביבנו נאבקים בעוני והמעגל מתרחב. אנחנו חייבים לזכור שאלה אנשים וחיים שלמים ולא נתון חסר פנים. השיח צריך להשתנות, לא רק איך מעניקים ביטחון תזונתי ומסייעים לעניים לשרוד את היומיום הקשה אלא איך שוברים את מעגל העוני באופן אקטיבי. איך מוציאים את נעמי, את עדן ועוד מיליונים מהסטטיסטיקה, לא חשוב כיצד היא נמדדת, ומונעים דורות על דורות של משפחות שלא מצליחות להיחלץ מהמצוקה היומיומית.

זוהי חובתנו המוסרית להפסיק לדבר בסטטיסטיקה ולזעוק את זעקתם של האנשים שקולם אינו נשמע. כנסת ישראל חוזרת לשגרה בימים אלו ממש – האם יש מי שיתחיל לחשוב על הפן הכלכלי הנסתר של המדינה ויפעל כדי לייצר שינוי? ימים יגידו.

אלי כהן הוא מנכ"ל ארגון פתחון לב