המשבר שהעיר את הדרקון הסיני

כאשר היסטוריונים יצביעו על נקודות מפנה במאה ה־21, הם יתעכבו גם על שני אירועים בסוף הקיץ ותחילת הסתיו של 2008. המשחקים האולימפיים שנערכו בבייג'ינג באוגוסט של אותה השנה היו הזדמנות עבור סין להוכיח לעולם את עוצמתה הבינלאומית. שבועות ספורים אחר כך, האמונה של המערב באיתנותו הכלכלית הוטלה בספק עם התמוטטות בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. בדיוק כאשר סין החלה לפרוץ את השער שיוביל אותה אל מעמדה החדש כמעצמה עולמית, המערב פתח אותו בפניה.

עשור אחר כך המפה הגיאופוליטית של העולם שורטטה מחדש. התצוגה הראוותנית של המשחקים האולימפיים בבייג'ינג נשכחה בין הררי המילים שנשפכים בימים אלו לציון 10 שנים למשבר הכלכלי הגדול. אבל, צירוף המקרים היה קריטי — העשור האבוד של המערב היה גם העשור שבו סין עלתה לגדולה.

בין מפנה המילניום לבין 2008 כלכלתה של סין כמעט ושילשה את גודלה. אירוח האולימפיאדה בבייג'ינג היה לא רק חגיגה של הזינוק קדימה, אלא גם הצהרת כוונות. כשהיא עומדת בראש טבלת המדליות, סין השליכה את מדיניות הצניעות המחושבת שהיא נקטה מאז תקופתו של הנשיא דנג שיאופינג בסוף שנות ה־70. המשחקים האולימפיים היו ביטוי עמוק של ביטחון עצמי וגאווה לאומיים. מבחינתה, סין השאירה מאחור מאות שנים של השפלה.

זמן לא רב אחרי המשחקים, צבא סין כבר התמקם כדי להשליט את ריבונותו, גם אם באופן פסיבי, על שרשרת איים בים סין הדרומי. "קו תשע הקווקווים" שמשרטט את גבולות השטח שבשליטת בייג'ינג בים סין הדרומי נראה לפתע רציף למדי. מיזם "החגורה והדרך" של הנשיא שי ג'ינפינג – תוכנית פיתוח תשתיות בהיקף של כ־1.5 טריליון דולר לאורך התוואי ההיסטורי של דרך המשי מאסיה לאירופה – הוסיפה ממד גיאופוליטי עמוק לעוצמה הכלכלית המתרחבת של סין. פקידי ממשל בבייג'ינג כבר לא מהססים לנקוב במועד שבו לדעתם תעקוף סין את ארה"ב ותהפוך לכלכלה הגדולה בעולם.

קיצו של קץ ההיסטוריה

לאור התהליכים הללו, קריסת מערכת הבנקאות הבינלאומית בספטמבר 2008 היתה מתנה משמיים עבור סין.

אף שהמלחמות בעירק ובאפגניסטן כירסמו בעליונות המדינית והצבאית האמריקאית של אחרי המלחמה הקרה, המשבר הפיננסי היה טלטלה בסדר גודל שונה לגמרי. הוא סימל את התמוטטות המערכת הכלכלית הבינלאומית שעיצבה וושינגטון ואת השקפת השוק החופשי שהיא הכתיבה. משברים קודמים היכו באסיה או באמריקה הלטינית. המשבר של 2008 היכה בלב המערכת.

הדחיפה הפסיכולוגית העצומה לכלכלות המתעוררות, ובראש ובראשונה לסין, היתה משמעותית לא פחות מהנזק שהסבו המיתון ומדיניות הצנע לדמוקרטיות העשירות.

המלך היה עירום. תיאוריית קץ ההיסטוריה — שגרסה שהליברליזם המערבי הקפיטליסטי ניצח וימשיך להתפשט בעולם, והפכה אופנתית כל כך אחרי נפילת הגוש הסובייטי — התפוצצה. כשלונה נראה צורב אף יותר לנוכח גל הפופוליזם והלאומנות ששוטף את המערב.

לפני פרוץ המשבר, קובעי מדיניות בסין לא היו בטוחים כמה עוד מדינתם תצטרך להתכופף בפני הקפיטליזם הליברלי כדי לשמור על צמיחה כלכלית מהירה. עוד הם לא היו בטוחים באשר ליכולתם לעמוד מול הכוחות הדמוקרטיים שעלולים לאיים על השלטון הסיני. ההתמוטטות הפיננסית של המערב הסירה את הספקות העצמיים. הנשיא שי לא מראה כל כוונה להתנצל על התערבות ממשלתו בכלכלה. הוא אף הידק את שליטת המפלגה הקומוניסטית במוקדי כוח במשק. המערב יכול לשכוח מכל סוג של דמוקרטיה סינית. בעשור שחלף מאז המשחקים האולימפיים, כלכלת סין שילשה את גודלה, שוב. יוזמת החגורה והדרך הוכיחה את עצמה כאסטרטגיה מוצלחת לצמצום המרחק בין המזרח למערב ולביסוס מעמדה של סין כמעצמת־על באירו־אסיה. כוחה הצבאי עדיין קטן בהרבה מזה של ארה"ב, אבל בייג'ינג משקיעה משאבים רבים בבניית נושאות מטוסים ויכולות התפשטות אחרות. לפי חישובים לא מעטים, תקציב כוחות הביטחון של סין כפול בגודלו מזה של רוסיה וגדול פי 3 מזה של הודו. לאור השאיפות הללו, וושינגטון מתייחסת לסין כאל "מתחרה אסטרטגית" — כוח שמעוניין לעצב "סדר עולמי שמנוגד לערכים ולאינטרסים של ארה"ב", כך לפי הגדרת המועצה הלאומית האמריקאית לאסטרטגיה וביטחון.

ותודה גם לטראמפ

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הטיל מסי יבוא על סין כעונש על מה שהגדיר כתוקפנות כלכלית מצידה. אבל בשעה שטראמפ מוביל מדיניות זו, הוא גם מכרסם ביתרון הגדול ביותר של ארה"ב על פני סין: רשת הבריתות, ההסכמים והנורמות שעומדות בבסיס המערכת הגלובלית שוושינגטון עיצבה. לסין יש מספר מועט יחסית של בנות ברית טבעיות, כמו קמבודיה או מיאנמר. לארה"ב יש עשרות, לפחות בתיאוריה. כעת, כל אחת מההתקפות של הנשיא טראמפ על הסדר העולמי שעיצבה ארה"ב פוערות בו חלל גדול יותר, שאליו תוכל להשתחל סין. בזכות טראמפ, בייג'ינג לא צריכה אפילו להיראות כאילו היא תומכת בסדר העולמי שארה"ב עיצבה.

אף אחד מהגורמים הללו לא קובע מראש את המסלול שבו תלך סין. יש לה בעיות משלה — אוכלוסייה מזדקנת, חלוקה מאוד לא־שוויונית של ההכנסות, ותסכול גדל והולך במדינות עניות על המחיר שבייג'ינג דורשת על ההשקעות שלה בהן. אם שי ימעד פה ושם בדרך שבה יבחר, יהיה לו קשה, אפוא, להאשים את המערב בכך שהוא לא מציע כל עזרה.

הר החובות מאיים להתמוטט: סין עלולה לגרום למשבר הבא

אנליסטים חוששים כי הר החובות העצום של סין יגרום למשבר הפיננסי הגדול הבא. היומון "סאות' צ'יינה מורנינג פוסט" דיווח כי הצמיחה המהירה בהלוואות שנטלו משקי הבית והעסקים בסין בעשור שחלף מהמשבר, עלולה לסכן את הכלכלה בצורה חמורה יותר מאשר ב־2008. לפי נתונים של קרן המטבע הבינלאומית, נתחה של סין בצמיחת היקף החובות העולמיים מאז סוף 2007 עומד על 43%. היקף החובות בעולם כולו עמד בסוף 2016 על 164 טריליון דולר. זאת ועוד, בשנה שעברה עמד שיעור ההלוואות למגזר הלא־פיננסי בסין על 208% ביחס לתמ"ג, לעומת 115.6% ב־2007. לשם השוואה, בארה"ב מדובר על 152.2% ביחס לתמ"ג ובגוש היורו על 159.7%. חייבין ז'ו, הכלכלן הראשי למשק הסיני של ענק הבנקאות האמריקאי ג'יי.פי מורגן, אמר כי "בהתחשב בגודלה של סין, היקף החובות בה ועומק הקשרים הפיננסיים הבינלאומיים שלה, אירוע חוב משבש עלול להתפשט במהירות למדינות נוספות". מלחמת הסחר המסלימה בין ארה"ב לסין מגבירה גם היא את הסיכון, לצד סימני משבר בשווקים המתעוררים. עם זאת, ראש מחלקת אסטרטגיית מט"ח בבנק אוף אמריקה מריל לינץ', אדארש סינהא, אמר לסאות' צ'יינה מורנינג פוסט כי "בהתחשב בחיזוק הבלמים שנעשה מאז 2008, אין סבירות גבוהה שנראה משבר באותו סדר גודל בשנים הקרובות".

שירות כלכליסט