סמנטיקה שפוגעת: המילה "פריפריה" הפכה למילה גסה

אני לא אוהב את המילה פריפריה. מעבר לעובדה שזו מילה לועזית, שעוד לא מצאו לה ביטוי שגור בעברית, יש בה – במילה הזו – משהו שלילי, משהו מנציח, משהו מכליל.

דמיינו מקום ירוק, שקט, ציורי, בו נחלים זורמים, אוכלוסייה צעירה ותוססת, חיי תרבות וקהילה, ילדים שמחים, כיתות לימוד לא צפופות, מיסים נמוכים, תעשייה, תיירות, היי טק ומסחר, כבישים מצוינת ואנשים מחייכים. זו לא וינה, לא סנט מוריץ, לא סביון ולא כפר שמריהו. אני מדבר על מעלות תרשיחא, כרמיאל, שלומי או מטולה, שכולן מוגדרות כ"פריפריה" של ישראל.

פריפריה בפירושה המילוני היא אזור המרוחק מהמטרופולים הגדולים. אפשר לראות בזה חיסרון, אך גם יתרון. מילה נייטראלית. בישראל, המילה הלועזית (periphery) נטבעה בקום המדינה, עם הצורך להגן על גבולות המדינה מפני צבאות ערב. על מנת לעשות זאת, שלחה המדינה בעיקר עולים חדשים לישובים חדשים שנבנו בסמוך לגבולות – שהיו, בתנאים של העבר, מקומות רחוקים מאוד מאזורי ההתיישבות הראשיים, בירושלים ובמרכז הארץ. ההומוגניות של התושבים באזורי הגבולות, ברובם עולים עם קשיי הסתגלות, יצרה לרוב יישובים בעלי דירוג סוציו-אקונומי נמוך, ובהמשך אף חוו תושבים אלו קיפוח מצד המדינה, שהזניחה אותם, ומאותם חלוצים שפיתחו את הספר ושמרו על הגבולות, הם הוגדרו, ואף הגדירו לעתים את עצמם כ"שוליים של המדינה". בידול המעמדות החריף בין המרכז לאזורי הגבולות, בא לידי ביטוי בתעסוקה, בחינוך, בתשתיות ועוד. והיות שבגבולות חי אז המעמד הנמוך – המילה פריפריה, הפכה ממילה נייטראלית למילה גסה.

מטולה (ארכיון) צילום: דוד הכהן

אלא שהיום המצב כבר השתנה. החל משנות ה-70, כשהמרכז החל להפוך לצפוף מדי, רבים מהתושבים חיפשו איכות חיים בבתים צמודי קרקע בגליל ובנגב. האוכלוסייה הלכה והשתנתה, הלכה והשתפרה – גם כלכלית, גם תעסוקתית וגם חינוכית. היום אין כמעט הבדל בינה לבין האוכלוסיה במרכז. גם התשתית התחבורתית, ובעיקר כביש 6 והרכבות, קיצרו מאוד את המרחק בין הגליל והנגב לבין המרכז, למרחק של עד שעה וחצי – כמו לחצות את תל אביב בשעות העומס. ולמרות שהבידול והמרחק בין האוכלוסיה בגבולות לזו שבמרכז כבר ממש לא גדול, המילה פריפריה נותרה בעינה, וכך גם הקשרה השלילי.

יש שיראו בהגדרת הגליל כפריפריה יתרון. חלק מראשי הרשויות באזור אפילו משתמשים בה על מנת לקבל תקציבים והעדפות. בעיני ההגדרה היא אחת הסיבות העיקריות לקיבעון של המקום. המושג הזה, פריפריה, הוא לא היתרון שלנו – הוא האסון שלנו. לעד כפריפריה ניחשב לעניים, שונים, מסכנים, קשיי יום. ככאלה, למה שמישהו ירצה להשקיע במקום כזה? למה שמישהו בממשל יכניס את ראשו הבריא למקום החולה הזה? למה שמישהו ירצה לגור כאן?

קחו ילד מהנגב, ילד מהגליל וילד מהמרכז. שימו אותם בגינת משחקים. השפה היא אותה השפה, המבטא, בניגוד לדרום וצפון ארה"ב, זהה, הלבוש זהה, רמת החינוך הממלכתית זהה, החשיפה לתרבות ולתכנים הישראלים זהה. אפילו תחומי העניין הם זהים. כולם ישחקו קצת במתקני השעשועים, ואז יתקבצו סביב אחד מהסמארטפונים כדי לשחק בפורטנייט. הם יתווכחו מי קבוצת הכדורגל הטובה בישראל, מי צריך להיות ראש הממשלה, ומי יותר מבין במוסיקה אביב או אייל. אם אדם זר יעבור בסביבה לא יהיה לו מושג מי פה מה"פריפריה" ומי לא. אלה ילדים. כולם ילדים די דומים - בזה, לאותו אדם, לא יהיה ספק.

הגדרת אזור מסוים בישראל תחת המושג פריפריה היא אולי לא גזענית, בטח לא בהקשרה המילוני, אך היא בהחלט מכלילה ומנציחה את הזרות, הריחוק והקושי של ילדי ותושבי הגליל והנגב, בעיני אנשי המרכז, הממשלה ואפילו בעיניהם עצמם. השקעה בתשתיות התחבורתיות, בחינוך, בתעסוקה, ברפואה ובתרבות, עדיין דרושה. הפערים עדיין קיימים, אבל די עם המילה הזאת. תושבי הגליל והנגב הם מרכז. וכדאי שהמדינה תתחיל להתייחס אליהם בהתאם.

הכותב הוא מנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל