שפים מובילים מגשימים את חלומות הבצק של חולי צליאק

והאתר אכן גדוש בתוכן: ממתכונים, דרך המלצות למסעדות בארץ ובחו”ל וכלה בחומר מקצועי של תזונאית. ויש גם גימיק מנצח. “פניתי לשפים מובילים והסברתי שאני רוצה את מנת הדגל שלהם, אבל ללא גלוטן – משהו שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר ברשת. כך למשל אפשר למצוא את קובה הסלק של שאול בן אדרת, פיצה של עומר מילר, מאפה בשר של ישראל אהרוני או פחזניות של אלון שבו - כולם ללא גלוטן. בהמשך יהיו עוד כמובן”.

פיצה של עומר מילר צילום: נמרוד סונדרס

זה היה אתגר עבורם לרקוח מתכונים למנות כאלה?

“כן. אבל הם נענו בשמחה. לא במקרה יותר ויותר שפים מכניסים מנות ללא גלוטן לתפריט. אפשר לראות את זה אצל ‘הקוסם’, ב’ברווזי’, הסנדוויצ’ייה של השף רז רהב, אפילו ב’נונונו’ החדשה של גיא גמזו שנפתחה בשבוע שעבר. היה לי ברור שאם אני רוצה להרים אתר שיהיה בו כוח ועוצמה, אני חייב לגייס שמות חזקים. אני בעצמי למדתי בישול בתדמור, ומגדיר את עצמי כ’מסעדן בארון’. באתר אני מממש את התשוקה שלי לפתוח מסעדה, רק בלי המסעדה”.

דביר בר (41) שימש במשך שנים שימש כדובר ואיש יחסי הציבור של חברת ההפקות הטלוויזיוניות “ענני תקשורת”. שם, במסגרת תוכניות אוכל שונות, הכיר והתחבר עם שפים ואנשי קולינריה רבים. היום הוא הבעלים של חברה לסושיאל מדיה בשם “Double Spread”. אבל מה שרבים לא ידעו עליו עד כה זה שהוא אחד מחולי הצליאק הוותיקים בישראל. “רצה הגורל והייתי בין הראשונים בארץ שאבחנו להם צליאק, בגיל 7 חודשים בלבד”, הוא מספר. “בפעמים הראשונות שאמא שלי לקחה אותי לרופאה, היא אמרה לה ‘את מפנקת אותו ובגלל זה הוא בוכה’. אבל אחרי פעמיים־שלוש שהגעתי לבית חולים מתפתל מכאבים, עברה רופאה מארה”ב וישר אבחנה את הצליאק על פי הבטן הנפוחה שלי”.

פחזניות של אלון שבו צילום: נמרוד סונדרס

מאז עברו כבר למעלה מ־40 שנה, והיום ההתמודדות עם המחלה היא כבר יותר פשוטה הודות להתפתחות משמעותית של שוק המוצרים ללא גלוטן, אבל כילד ונער מתבגר עברו על בר תקופות מאתגרות. “כילד, לאמא שלי היה טקס קבוע”, הוא מספר. “לפני שהייתי הולך לישון, היא היתה מזיזה את המיטה שלי ובודקת מה גנבתי היום מהמטבח. גדלתי בתקופה שלא היו בה תחליפים. אז מה עושה ילד בן 4 או 5? הולך וגונב כל מה שהוא מוצא: ביסלי, סופגניות, לחם. בגיל הזה אתה לא עושה את הקישור הלוגי בין כאב הבטן לבין מה שאכלת. צריך להבין, אם הייתי מגיע ליום הולדת, לא היה תחליף לעוגת השוקולד. היום יש ווטסאפ, כולם מעודכנים מה מותר ומה אסור לכל ילד, ולפני שנתיים גם עבר חוזר מנכ”ל שמחייב את המוסדות החינוכיים לספק אוכל לבעלי רגישויותועדיין, עד היום אי אפשר לקפוץ למכולת לקנות כריך ללא גלוטן. בניו יורק ובפריז זה כבר אפשרי, ובעתיד זה יהיה גם פה”.

קובה סלק של שאול בן אדרת צילום: נמרוד סונדרס

טעות נפוצה של צליאקים

האתר החדש של בר הוא, כאמור, גן עדן לנמנעים מגלוטן. מדובר בעיקר על חולי צליאק אבל לא רק. יש היום יותר ויותר אנשים שנמנעים מגלוטן מרצון, וגם הם ימצאו שם עולם ומלואו.

חלק ניכר באתר מוקדש להמלצות למנות ללא גלוטן בארץ ובעולם. “לצליאקים נעדר העניין של ספונטניות”, מסביר בר. “הם לא יכולים להיכנס למסעדה ופשוט להזמין משהו. הם חייבים להבין באיזה רוטב ובאילו תבלינים משתמשים בכל מנה. הם נאלצים להיות סוג של בלש. אני עשיתי את עבודת הבלשות הזו, ובאתר אני לא סתם ממליץ על מסעדות אלא בכל אחת מפרט אילו מנות אפשר להזמין אחרי שחקרתי, בדקתי, ראיינתי. יש גם טורים אישיים, למשל של אמא לילד צליאקי שכותבת לאמהות אחרות שנאלצות להתמודד עם זה, או טור שמיועד לבני נוער עם המחלה”.

ההמלצות הן בהכרח על אוכל בריא?

“אני באיזשהו מקום משחרר את עניין הבריאות. אנשים חושבים שכשאומרים ‘ללא גלוטן’, מתכוונים בהכרח למשהו בריא יותר, אבל אני לא רוצה להיות על תקן של שוטר, כל אחד יכול לעשות את הבחירות שלו. המטרה היא שהאתר יהיה מאוד פאן, משחרר ולא מטיף. אבל במקביל יש טור של נטורופתית שכתבה על טעויות נפוצות שצליאקים עושים, כמו למשל להעמיס על עצמם סוכרים ומלחים וכל מיני מזיקים אחרים”.

דביר בר. ”צליאקים לא יכולים להיכנס למסעדה ופשוט להזמין משהו” צילום: אוראל כהן

גם סיורים קולינאריים

האתר של בר אולי נשמע טריוואלי, אבל הוא גרר תגובות חיוביות רבות מתעשיית האוכל. “הייתי נורא סקפטי, אבל אחרי שבועיים שהאתר באוויר הגעתי ליותר מ־20 אלף משתמשים. זה מטורף”, אומר בר, “יש כ־1% באוכלוסייה שהוא צליאקי, כלומר אני אמור להיות רלבנטי ל־1% בערך, וביחס לזה מדובר במספרים מטורפים. אני מקבל גם כמות תגובות שלא ציפיתי לה. מאמהות, מילדים בני 10 אפילו. גם חברות מסחריות התחילו לגלות את הפוטנציאל”.

בר אומנם לא נוטש עדיין את הדיי־ג’וב שלו, אבל על הפרק, כך הוא מספר, עוד תוכניות רבות בתחום, בהן ספר מתוכנים וסיורים קולינריים לנמנעים מגלוטן.