פרשנות
9 הדקות שחרצו את גורלו של דנקנר
במקרה הנוכחי מעמדו וגודלו של הקונצרן המוביל במשק היווה שיקול לחומרה ובצידה העדפת ההרתעה על פני נסיבותיהם האישיות של שני הנאשמים; ולמה קיבל דנקנר את הבשורה דווקא מתחקירנית של ערוץ 10?
1. בית המשפט העליון דחה הבוקר את ערעורם של נוחי דנקנר ואיתי שטרום שהורשעו בהרצת מניות אי.די.בי. השופטים החמירו בעונשם - דנקנר נשלח ל-3 שנים (במקום שנתיים) ושטרום לשנתיים (במקום שנה).
- דנקנר שמע לראשונה על החמרת עונשו מתחקירנית ערוץ 10
- סנגוריו של דנקנר: "הוא איש חזק. יעבור גם את זה"
- בית המשפט העליון החמיר את עונשו של נוחי דנקנר: יישלח לשלוש שנות מאסר
כל מהותה ותמציתה של הפרשה נדחסה אל תוך 9 דקות שעליהן מפנה שופט בית המשפט העליון ניל הנדל את הזרקור. "תשע דקות ספציפיות בחקירתו של דנקנר ברשות ניירות ערך, ראויות לתשומת לב מיוחדת", הוא כותב, "מדובר באפיזודה אשר בתחילתה נשאל דנקנר שאלה פשוטה ביותר, המנקזת לתוכה את עיקר מהותו של התיק – "ביקשת מאיתי שטרום שיפעל במניה?". זוהי שאלה פשוטה שהתשובה עליה אמורה להיות בינארית – כן או לא. באופן מפתיע למדי, דנקנר לא השיב על השאלה במשך תשע דקות שלמות, אשר בסיומן ביקש להתייעץ עם עורך דינו, והחקירה הופסקה".
אפיזודה זו, כך נדמה, חרצה את גורל התיק שהתמקד בפיצוח הכוונה של דנקנר. כוונה נלמדת ממניע. וכאשר בית המשפט דרס את הסבריו להעדר המניע – ההנפקה גייסה את הכסף, למשתתפים לא חשוב היה שער המניה - נסללה הדרך לכוונה שחוזקה בסדרת הראיות הנסיבתיות: הפניית המשקיעים, הטלפון לבנק לאומי וההלוואה לשטרום. אם זה הולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז, נשמע כמו ברווז – זה ברווז.
ההגנה העמידה טיעון משפטי שנשען בעיקרו על שניים אלה: שקריו של עד המדינה עדי שלג באשר לקיומה של "פגישת ההנחייה" ועל התנהלות שיכולה לספק הסבר חילופי-מזכה. בית המשפט העליון עקף את אי קיומה של ההנחייה הפיזית כשהתבסס על גרסתו של שלג מלפני חתימת הסכם עד המדינה. זאת, תוך התעלמות מטענות ההגנה שהסברים אלה נועדו בין היתר לחלץ את שלג מהסתבכותו כמי שביצע עסקאות מתואמות מול אשתו, ובעברית פשוטה גנב כסף משטרום.
ולגבי ההתנהלות – הראיות הנסיבתיות, נקודת המוצא של בית המשפט העליון מחמירה עם בעל שליטה שמעורב ברכישת מניותיו. ההגנה טענה שמדובר במהלך לגיטימי – לכל בעל שליטה עניין בשער המניה, אלא שהעניין כאן נצבע במרמה לנוכח הקשר עם שטרום. בנוסף לסיוע של דנקנר לשטרום זקף בעליון לחובתו את חוסר ההגיון הכלכלי ברכישת המניה. ושוב, בהתעלם מההסבר ששטרום הוא 'שורטיסט' ששוחה מול הזרם, שעשה בעבר הון מהימורים הרפתקניים, שניסה לפלס דרך ללבו ולחברותו של דנקנר. הסיוע מנוחי פלוס חוסר ההגיון הכריעו גם את שטרום.
ההחמרה בענישה היא ההפתעה בפסק הדין. על הפרק הזה הופקד השופט דוד מינץ שלא פצה פה במהלך הדיון בערעור. מינץ דוחה את טענות העבירה החד-פעמית, המניע של הצלת החברה (נוחי), הרצון להתחבב על נוחי (שטרום) ושם את עיקר המשקל על מדיניות ההחמרה בעבירות הכלכליות, מדיניות שבאה לידי ביטוי בעבירות הצווארון הלבן בכלל (בעיקר השוחד), והעבירות הכלכליות בפרט (הגבלים עסקיים ושוק ההון).
במקרה הנוכחי מעמדו וגודלו של הקונצרן המוביל במשק היווה שיקול לחומרה ובצידה העדפת ההרתעה על פני נסיבותיהם האישיות של שני הנאשמים. גם דנקנר וגם שטרום ריגשו את השופט כבוב במצעד של עדי אופי שהעידו על אישיותם החיובית ותרומתם לחברה, ולא רק אי.די.בי, אלא החברה הישראלית. מינץ שלא נכח במפגן זה, העביר את המחוג במתחם הענישה למספרים הגבוהים יותר. זאת בניגוד למגמות שניכרו בעבר בעליון שבהם ריכך בענישה – אהוד אולמרט, ג'קי בן זקן, איתן אלדר, נאשמי קרטל הלחם ועוד. "חרף העיקרון הכללי לפיו ענישה היא אינדיבידואלית, בעבירות כבענייננו יש ליתן בכורה לאינטרס הציבורי", כתב מינץ.
2. הבאזז הגדול לפני פסק הדין הוסב להחלטה לשגר אותו באינטרנט ולשמע אותו באתר הווירטואלי של בית המשפט ולא באתר הפיזי. בשעה היעודה, 10:00 בבוקר, התקבצו הנאשמים סביב המסך – שטרום במשרד הסניגוריות שלו נוית נגב ואיריס ניב סבאג, ודנקנר בביתו לשם הגיעו הסניגורים גיורא אדרת, מיכל רוזן-עוזר ואפרת ברזילי.
השעה שנקבעה היא 10:00. כולם ניצבו במתח מול אתר בית המשפט, מרפרשים שוב ושוב, וכלום, נאדה. ואז לפתע מקבל נוחי טלפון. הדר אביר תחקירנית רפי רשף מבקשת את תגובתו. נוחי הופתע: "לא קיבלנו עדיין את פסק הדין". אביר מופתעת לא פחות מספרת לו על ההחמרה בעונשו, מקריאה מתוך השורות האחרונות שלפסק הדין שברוך קרא ואביעד גליקמן הניחו לפניה.
בשעה 09:55 חתמו השופטים את פסק הדין ומשם הוא נשלח למערכת המיחשוב להעלאה לאתר. וכאן אירעו שתי תקלות. הראשונה, פסק הדין לא עולה לאתר עד 10:40. מה קרה? הנהלת בית המשפט מודה בתקלה ומבטיחה לבדוק. השנייה, תוצאות פסק הדין דולפות לערוץ עשר. את זה הנהלת בתי המשפט לא ממש יכולה לבדוק לפחות מהצד של העיתונאים וכנראה שלא תבדוק גם בביתה היא.