"ציפור שחורה": מופע שהוא נוף של מסע נפשי

המוזיקאי יהוא ירון והרקדנית והכוריאוגרפית אפרת רובין הכירו דרך ילדיהם שהולכים לאותו גן. המפגש ביניהם הוליד שיתופי פעולה אמנותיים, בהם המופע “ציפור שחורה”, יצירה רב תחומית המשלבת מחול, מוזיקה חיה ואנימציה.

“הלכתי לראות הופעה אינטימית שלו שהוא מנגן ושר וראיתי הזדמנות לחיבור ולדיאלוג”, מספרת רובין. “הוא כתב את המוזיקה למופע שלי ‘הרהורי מיטה’ וראה עבודות קודמות שלי ובגלל שאני יוצרת בינתחומית שנעה בין הוויז’ואל למחול מאוד סיקרן אותי המפגש בינינו”.

צילום: אפרת מזור

ירון, מוזיקאי ונגן גיטרה בס וקונטרה בס, הוציא שלושה אלבומים, האחרון בהם הוא “אם לא נרקוד לא נבין כלום”. הוא ניגן בעבר בין השאר עם אביתר בנאי, רונה קינן ואפרת גוש ובימים אלו מפיק את המופע של נרקיס, מנגן עם אביב גדג’ ומופיע עם חומרים שלו. רובין, אמנית רב תחומית’ רקדה והתמחתה ככוריאוגרפית ב־P.A.R.T.S בבריסל השייך ללהקת ROSAS הבלגית. היא בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית ועובדת כיוצרת עצמאית כבר 15 שנה.

המופע החדש, שיעלה ב־20‑21 בספטמבר בתיאטרון תמונע, מבוסס על שירים של ירון, בהם “רעל”, “התהום הגדולה הזו” ו”ציפור שחורה” הנושא את שם היצירה ויוצג בבכורה. בנוסף יהיו קאברים של אמנים אחרים שעבד איתם. “כבר יצא לי לעשות מוזיקה לתיאטרון ולמחול וזה דבר שאני מאוד נהנה ממנו”, אומר ירון. “אפרת ואני מפרים אחד את השני ולמרות שהיצירה מאוד כתובה ומובנית היא הגיעה מתוך שעות של אלתורים וגישושים יחד”.

“השירים במופע מספרים סוג של סיפור והדמויות שלי ושל יהוא עוברות מסע דרכם”, מספרת רובין. ”המסע הוא חיפוש אחר הזהות. לאורך המופע אני משנה כל הזמן צורה - הופכת להיות ציפור, לפעמים דמות ללא פנים, חובשת סוג של מסכת אב”כ עם מקור. אלה בעצם כל מיני דימויים למצבים נפשיים. האנימציה (של יונתן כצמן) מציגה את הנופים של המסע הנפשי הזה, נופים מאוד סוריאליסטיים מופשטים. בגדול כל הדברים עובדים יחד ויש ניסיון לייצר יצירה בינתחומית שעוברת דרך המוזיקה והשירה של יהוא המחול והאנימציה, כולם מספרים את אותו מהלך”.

להבדיל מעבודות במה קודמות להן כתב מוזיקה (“החייל הרזה בפסטיבל עכו”, ״סטריאוטייפ״ בפסטיבל תיאטרון קצר) הפעם הוא גם מופיע פיזית על הבמה. “הפעם זו לא רק הלחנה למחול אלא שיתוף של היצירה שלי עם עוד מישהו, זה יוצר דבר חדש לשנינו. אפרת מתייחסת לשירים כמו לפרטנר, כמו עוד רקדן שהיא מגיבה אליו וזה מאוד מעניין לראות”.

צילום: אפרת מזור

על השאלה במה שונה כתיבת שירים לכתיבה לבמה הוא עונה “זה שונה בהכל. המופשטות של זה מסוכנת כי קל מאוד להתפזר. כשאני מלחין מילים של מישהו אחר אז אם הוא אומר ‘אני אוהב אותך’ אני מבין מה הוא רוצה אבל תנועות אני יכול לפרש גם כמשהו אחר. זה להלחין רגשות, להתעסק עם צבעים ותחושות”.

התחושות של רובין, שגם עיצבה את החלל של המופע, דומות. “זה מופע ראשון שאני עושה עם מוזיקה חיה על במה והמשקל הוא לגמרי 50%-50% למוזיקה ולמחול. בשבילי זה בכלל מופע רוק, אני רואה בזה סוג של ניסוי חדש לגמרי. אם הייתי מורידה אותי ומשאירה את יהוא זה היה עובד כמופע מוזיקלי לחלוטין”.

המופע מזמין גם קהל שאינו מתחבר, או אפילו נרתע ממחול כיוון שהאבסטרקטיות כמעט נעדרת ממנו והמילים מספרות את הסיפור. “יש אנשים שמגיבים למחול אחרת ואומרים ‘הם זזים מאוד יפה, אבל מה זה אומר?’”, אומרת רובין. “מאוד חשוב לי לתקשר לקהל את התכנים שלי ולהיות בהירה ביצירה וגם מאוד חשוב לי הפן הוויזואלי שלה כדי שהקהל יחווה עוד חוויות חוץ ממחול. העבודה הזו מאוד תקשורתית ונגישה אל הקהל. לפעמים מחול צריך תרגום”.