רוקדים על הרייטינג: כך מביאים בני נוער למופע מחול

בתקופה שבה רוב בני הנוער נחשפים לאמנות המחול באמצעות תוכניות הריאליטי, לא נותר אלא להשתמש בהן. הכוריאוגרף תמיר גינץ ולהקת המחול קמע לקחו את זה צעד נוסף ביצירה החדשה “רחבת הריקודים”, שמטרתה לקרב את בני הנוער למחול עם קריצה הומוריסטית לז’אנר הפופולרי. “זו הדרך לגדל את קהל העתיד של מופעי הערב”, אומר גינץ ל”כלכליסט”. “להביא נוער לראות מחול זו משימה כמעט בלתי אפשרית בעידן שהכל תזזיתי והם מחפשים גירוי ויזואלי מהיר. זה קשה להתמודד עם השפה האבסטרקטית של המחול שהיא פחות ‘אכילה’ משאר אמנויות הבמה. לכן חשבתי שהפורמט של המופע, שמתכתב עם תוכניות הריאליטי של הריקודים בציניות מסוימת, יכול לעבוד”.

המופע, המיועד לבני 12 ומעלה, שיעלה הערב ומחר בבוקר בסוזן דלל נעשה בשיתוף יואב מיכאלי, מנהלו האמנותי של תיאטרון הפרינג’ בבאר שבע. היצירה מתרכזת בארבע דמויות של פיינליסטים המייצגים סגנונות מחול שונים - מבלט קלאסי ועד היפ הופ. “אנחנו יוצרים נרטיב של דמויות, מה שבדרך כלל לא עושים במופעים שלנו למבוגרים, ומשתמשים בווידיאו ארט שמביא את סיפורן”, אומר גינץ. “הנושא של הנרטיב של הריאליטי הכרחי כדי לגרום לנוער להישאר ולהתחבר, ואני רוצה לתת לו חבל לעולם המחול ולגרום לו להתאהב באמנות הזו. אמצעי נוסף הוא שילוב להיטים של זמר עברי מכל הזמנים, החל משלמה ארצי ועד עומר אדם”.

צילום: כפיר בולוטין

גינץ מדגיש שהמחול הוא ללא פשרות, אבל הוא עטוף באמצעים שמדברים אל הנוער. באופן אישי, לדבריו, הוא אינו חובב ז’אנר תוכניות הריאליטי, אבל משתמש בהן כדי לדבר אל צופים שאינם מכירים את שפת המחול. “אני נותן להם את המפתח לפענח את המחול דרך סיפור שהם מוגבלים בו”. האם יש בזה אלמנט של זילות אמנות המחול? גינץ לגמרי לא חושב כך. “אני לוקח את זה לגמרי ברצינות, אני לא באמת עושה תוכנית ריאליטי, אני קצת מחייך אל זה, אבל אחרי שעה של מחול וירטואוזי בלי שום התחנחנות לילדים, הם יוכלו לעלות מדרגה ולהתמודד גם בלי הנגישות הזו”.

תמיר גינץ צילום: אבשלום לוי

להקת המחול קמע נוסדה ב־2002 ביוזמה משותפת של דניאלה שפירא ותמיר גינץ כלהקת הבית של מרכז המחול בת דור באר שבע. “מרתה גרהם אמרה שאם אתה שואל את עצמך ‘האם אני צריך לרקוד?’, אז אל תרקוד, אז לא שאלתי את עצמי אם אני רוצה להקים להקה או להיות כוריאוגרף, החיים האלה בחרו בי”. כיום קמע מנוהלת אמנותית על ידי גינץ, כוריאוגרף הבית, וכל חבריה ועובדיה מתגוררים בבירת הנגב ומעורבים גם בפרויקטים קהילתיים. “מחול לא תמיד חייב להיות ז’אנר שבאים אליו כדי לעבוד קשה”, אומר גינץ. “זה מופע של כיף והנאה, גם הרקדנים מאוד נהנים בו כי רוב העבודות שלנו עוסקות בנושאים חברתיים קשים והבעיות הפוליטיות באזור שלנו, כמו ‘לא נודע’, שמים אדומים’ ו’במדבר דברים’, ולפעמים צריך לתת מקום גם לשמחה”.

העבודה הבאה של גינץ שתפתח את הרפרטואר של 2019 תעסוק אף היא בדברים שמטרידים אותו במדינה. “כל מה שקורה בחודשים האחרונים שלא פותרים את הבעיה בגבול עזה והמצוקה והבעייתיות של שני הצדדים”, הוא אומר, “ברור לי שאני הולך לעבד בעבודה הזו את כל התחושות והרגשות שלי למצב”.

עולם המחול עבר תהפוכות ושינויים מאז נשלח גינץ לפני 15 שנה ללמד בבאר שבע. לצד התמורות החיוביות חלו, לטענתו, גם שינויים פחות מוצלחים. “צמחו כאן להקות נפלאות ב־20-15 השנים האחרונות כמו ורטיגו, ענבל פינטו ואבשלום פולק ואנחנו. פעם שלטו פה בת שבע ובת דור והיום יש מגוון קולות, הקהל צורך יותר מחול וישנה הערכה אדירה למחול הישראלי בעולם והלהקות מאוד מבוקשות. מצד שני, רמת הטכניקה והיכולת הממוצעת של הכשרת רקדנים ירדה באופן דרסטי. חסרה לנו מערכת הכשרה לרקדנים, ורואים את זה שלהקות, גם אנחנו, נשענות על רקדנים זרים. בת דור בתל אביב נסגרה ב־2000, וזה היה חוד החנית של בתי הספר למחול שכמעט כולם עברו בו והוא הכתיב סטנדרט אמנותי לאימון רקדנים בארץ. אני חושב שגם יש זילות באימון בלט קלאסי, יש העצמה של המחול פרינג’ באימון הרקדנים במקום לתת כלים להתמודד עם כל סגנון. התוצאה היא שבאודישנים אין מספיק ישראלים שיש להם יכולות טכניות מתאימות”.