פורצה ספקולציה: כך עברה מילאן לבעלותה של קרן גידור טורפנית
ראש ממשלה שהסתבך בפלילים, קונים מפוקפקים מסין, וכרישים מוול סטריט שנכנסים לתמונה ומשתלטים על העסק. כך עבר מילאן, ממועדוני הפאר של הכדורגל האיטלקי, לבעלותה של קרן גידור טורפנית. סיפור על הקפיטליזם הגלובלי במאה ה־21
לחצו כאן לערוץ הטלגרם של מדור שוק ההון בכלכליסט
בפברואר 1986 נחת מסוקו של סילביו ברלוסקוני, טייקון התקשורת האיטלקי, בסן סירו, אצטדיונה של מילאן, לצלילי "דהרת הוולקירות" של ריכרד וגנר. כניסתו הפומפוזית של ברלוסקוני למגרש שינתה את מילאן בפרט ואת עולם הכדורגל בכלל. מ־1986 ועד 1994, שנתו הראשונה במשרד ראש הממשלה, הפך ברלוסקוני את מילאן מקבוצה בליגת המשנה לאחת הקבוצות הגדולות והאהודות בעולם. מילאן נהנתה מהכספים שהזרים לה, מהאנרגיות שהשקיע בה ומהכריזמה שלו, שמשכה את השחקנים הטובים בעולם למילאנו. בשמונה שנותיו הראשונות של ברלוסקוני כבעלים, כנשיא מילאן וכ"פטרון דגול" זכתה הקבוצה ב־16 תארים, שני תארים בממוצע לעונה.
קראו עוד בכלכליסט:
- יובנטוס במיינסטרים: 105 מיליון היורו ששילמו על רונלדו כבר מתחילים להשתלם
- כריסטיאנו רונלדו עובר ליובנטוס עבור 105 מיליון יורו
- סריה A: ליגה חסרת בית
ברלוסקוני ניצל את הפופולריות של הקבוצה כדי לדהור לתוך לב הפוליטיקה האיטלקית - למרות השמועות הרבות והחשדות שהוא מושחת, איש קש של המאפיה האיטלקית ועוד. בקמפיין המפורסם ביותר שלו הוא השתמש בסיסמה שגויסה מעולם הכדורגל - "פורצה איטליה". בספרו על ההיסטוריה של הכדורגל האיטלקי, "קאלצ'יו", מסביר ההיסטוריון ג'ון פוט ש"באיטליה של אותן שנים חיכו לנס כלכלי. אנשים ראו את ההצלחה של מילאן ורצו שברלוסקוני יעשה אותו דבר עם איטליה".
משפחה שכזו
למרות ההשקעה הכספית האדירה והמטרה הפוליטית - מילאן של ברלוסקוני התנהלה כ"עסק משפחתי". שחקנים בחרו להגיע למילאן למרות הצעות כספיות גדולות יותר ממקומות אחרים. המאמן קרלו אנצ'לוטי, שלא התחבר ליובנטוס שאותה אימן לפני מילאן, "בגלל שזה היה כמו מפעל", הסביר שהסוד של מילאן (שבה שיחק ואימן 13 שנים) היה ה"משפחתיות" שלה. מילאן הגדולה היתה מקום עבודה מושלם לשחקנים רבים, שכלל טיפול בשחקן ברמה הכי גבוהה וגיבוש כמו של משפחה. אלה הגורמים שהביאו שחקנים לוותר על כסף כדי להצטרף למשפחה במילאנלו, מתקן האימונים של הקבוצה. משפחת ברלוסקוני המורחבת.
עדות לכוחה של האווירה המשפחתית אפשר למצוא בדרישות של אנצ'לוטי, שהגיע ב־2011 לפריז כדי לאמן את פריז סן ז'רמן, כאחד המאמנים הרציניים הראשונים בפרויקט היוקרה הספורטיבי של קטאר בבירה הצרפתית. אחד הדברים הראשונים שאנצ'לוטי ביקש מהבעלים היה להקים "מסעדת מועדון", מקום שבו השחקנים יאכלו ביחד. "ידעתי מתקופתי במילאן כמה זה חשוב ששחקנים יאכלו ביחד כדי שיהיו יחידה אחת מגובשת", הסביר אנצ'לוטי (שעזב את פריז אחרי זכייה באליפות ב־2013). "רציתי להביא את האווירה הזו, שהכרתי כל כך טוב ממילאן, לפריז. ארוחות משותפות הן חלק חשוב מחיי משפחה. ובמילאן רואים את האווירה הזו, שצריך במועדון כדורגל. זו האווירה שצריך להצלחה".
אבל כפי שניתן היה לנחש, העסק המשפחתי במילאן לא היה "עסק" מניב במיוחד. ב־31 שנות שלטונו של ברלוסקוני במועדון הקבוצה סיימה ברווח תפעולי רק שלוש עונות. ובעשור האחרון, ההפסדים נערמו. ברלוסקוני כיסה את ההפסדים, כחצי מיליארד יורו בעשור האחרון, מכיסו - כחלק מהמחויבות שלו למועדון ולתדמיתו.
אלא שבשנים האחרונות ברלוסקוני כבר לא יכול היה להפיק אותה תועלת מההצלחה של מילאן. ממשרד ראש הממשלה הוא נפרד ב־2011, וב־2013, אחרי מאבק משפטי ממושך, בית המשפט העליון האיטלקי גזר על ברלוסקוני ארבע שנות מאסר בפועל על העלמת מס. ברלוסקוני, שכבר היה אז בן 77, קיבל חנינה על שלוש שנים, ועוד שנה הומרה לעבודות שירות. הוא לא בילה יום אחד בכלא.
בשנות ההסתבכות של ברלוסקוני העסקים שלו נכנסו לקשיים. הוא השקיע פחות בניהול מילאן ובעשור האחרון חיפש רוכש למועדון. היתה לזה השפעה ישירה על המועדון, ועל איכות השחקנים: תחילה השחקנים הטובים ביותר נשארו בקבוצה הרבה יותר מדי זמן. אחר כך השחקנים הטובים ביותר תמיד נמכרו בשיאם או לפניו. מאמנים מוכשרים לא נשארו, ובזמן שהקבוצות האחרות השתפרו, מילאן נשארה במקום ואף החלה ללכת אחורה. ב־2012 ברלוסקוני התחיל באופן רשמי בקיצוץ בהוצאות, והקבוצה כבר לא נראתה כמו היהלום שבכתר של Fininvest, חברת האחזקות של משפחת ברלוסקוני.
בקיץ שעבר נראה היה שדרכו של ברלוסקוני במילאן הסתיימה. אחרי 31 שנים, מועדון הפאר שלו עבר לידיים סיניות.
משקיע סיני בלי כסף
המשא ומתן על מכירת מילאן החל במהלך 2016. יונגהונג לי, איש עסקים סיני שהונו מגיע ממקור לא ברור, נכנס למגעים על רכישת המועדון באמצעות חברת Sino-Europe Sports. לקראת סוף אותה שנה הוא הגיע לסיכום לרכישת 99.93% מהבעלות על מילאן מידי Fininvest. הסכם הרכישה עמד של שווי של 740 מיליון יורו, סכום שכלל כיסוי חובות של 220 מיליון יורו שהמועדון צבר.
אלא שמבדיקות שנעשו על ידי עיתונאים ומומחים, התברר שלי הוא איש עסקים לא גדול במיוחד בסין, שבעברו שלו ושל בני משפחתו הרשעות בהונאות פיננסיות כאלו ואחרות. עסקיו היו מגוונים וכללו כריית משאבים, נדל"ן וקמעונאות - אך הוא אף פעם לא הופיע ברשימת העשירים של סין. אבל הפרסומים האלה לא מנעו מהעסקה להתקדם. מסמכי גיוס כספים שהושגו על ידי בלומברג מראים שלי הציג תוכניות להנפיק את מילאן בבורסה הסינית, וגם העריך שבטווח הארוך יוכל להעלות את ערכה של הקבוצה ל־2.9 מיליארד יורו, בסדר הגודל של ריאל מדריד או מנצ'סטר סיטי.
הרכישה לא היתה מיידית. באופן התחלתי העבירה חברת Sino-Europe סכום ראשוני של 100 מיליון יורו לפיקדון, והבטיחה השקעות נרחבות בסגל המועדון עד סוף 2016. אבל בדצמבר 2016 הרכישה נדחתה עד למרץ. בשלב זה הבעלים העתידי שם פיקדון של 100 מיליון יורו נוספים כדי "להראות רצינות".
אבל בדדליין של מרץ החלו להגיע שמועות שלי מתקשה לגייס את שאר הכסף. ברקע עמדו התפתחויות פיננסיות בסין: בייג'ינג החלה להטיל מגבלות על השקעות בנכסים זרים, במטרה לעצור את בריחת ההון מהמדינה. כחלק מהמדיניות החדשה הרגולטורים בסין הגבירו את הביקורות על עסקאות ספורט. כתוצאה לי איבד את אחד ממקורות המימון שלו: החברה הממשלתית הסינית האישיה קפיטל מנג'מנט נסוגה מתפקידה כמשקיעה ב־Sino-Europe. בשלב הזה לי העביר 50 מיליון יורו נוספים, כדי לדחות את הדדליין לאמצע אפריל. אבל שבועיים לפני תום הדדליין Sino-Europe פשטה רגל.
ובכל זאת, יוגנהונג לי לא הרים ידיים והקים חברה חדשה, Rossoneri Sport Investment Lux, והבטיח להשלים את העסקה. וכאן נכנסה שחקנית חדשה למחזה.
הטורפים מופיעים
בסוף מרץ 2017 דיווח "הוול סטריט ג'ורנל" כי קרן הגידור Elliott Management תלווה ליונגהונג לי 253 מיליון יורו, סכום שיעזור לו להשלים את רכישת המועדון. העסקה הושלמה לאחר כשבועיים, ולי הכריז שהקבוצה תתחיל את דרכה חזרה לפסגה של הכדורגל האיטלקי והאירופי. על פניו, מדובר בשותפה עם הרבה כסף. אליוט מנג'מנט היא אחת מקרנות ההשקעה המפורסמות בוול סטריט, ומנהלת נכסים של יותר מ־30 מיליארד דולר. אבל מילאן היא נכס מאוד בעייתי שבקושי מרוויח, ואילו המיליארדר פול סינגר, מייסד אליוט, מחזיר למשקיעיו תשואה שנתית ממוצעת של 14.6% מאז 1977. אז מה הסיפור?
אליוט מנג'מנט נודעת בתור Vulture Fund, כלומר קרן טורפנית, או בתרגום פחות מחמיא, "קרן אוכלי נבלות". קרנות מהסוג הזה מתמחות ברכישת גופים חלשים או פושטי רגל, וחילוץ כספים מהם. כפי שדיווח "הניו יורק טיימס" ב־2009, שליש מתיק ההשקעות של אליוט מורכב מ"חברות במצב של פשיטת רגל או לקראת פשיטת רגל". אליוט מתמחה לא רק בעסקאות עם חברות בעלות סיכון גדול לקריסה, אלא גם בהשקעה במדינות בקשיים. אחת ההשקעות הידועות לשמצה של אליוט היתה באיגרות חוב של ממשלת ארגנטינה, שנקלעה לחדלות פירעון ב-2001. אליוט סירבה להצטרף להסדר החוב של ארגנטינה, שבמסגרתו הנושים ספגו "תספורת" רצינית על ההשקעה שלהם, ובמקום זאת הלכה לבית המשפט. במסגרת הסכסוך בין אליוט לארגנטינה, שנמשך 15 שנה, קרן הגידור אפילו ניסתה להחרים ספינת קרב ארגנטינאית, ה"ליברטאד", שעוכבה לבקשתה בנמל בגאנה. בסופו של דבר, ארגנטינה הגיעה ב־2016 לפשרה עם אליוט - שהרוויחה מהקרב הזה יותר מ־2 מיליארד דולר.
פול סינגר, האיש מאחורי קרן הגידור (שקרויה על שם שמו האמצעי), נחשב ל"אחד ממנהלי הכספים החכמים והקשוחים בתעשיית קרנות הגידור", כהגדרת הפרופיל שלו ב"פורצ'ן", ב־2012. עם השנים הוא הפך גם לשחקן במשקל כבד בתחום הפוליטי. הוא נחשב לאחד התורמים הגדולים של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, והוא פעיל גם בישראל: סינגר עומד מאחורי Start Up Nation Central, עמותה הפועלת לקידום החדשנות הישראלית בעולם.
מסע הרכש של לי
ובחזרה למילאן. בקיץ 2017, אחרי שהשלים את רכישת הקבוצה, לי רכש שחקנים ביותר מ־209 מיליון יורו - בעיקר עם הכסף של אליוט. הסכום הזה הכתיר אותו כבעלים הטרי שמשקיע את הסכום הגבוה ביותר בשוק העברות השחקנים. זה שוק פרוץ שמשחקים בו אנשי עסקים, טייקונים, אוליגרכים, שייח'ים ופיננסיירים, שרואים בכדורגל מקום שבו אפשר להשקיע מעט כסף באופן יחסי ולהרוויח תשואות גבוהות. הפרופיל הגבוה שמתלווה להשקעה בכדורגל - שהוא אולי התחום המסוקר בעולם - הוא תוצר לוואי שחלק מהמשקיעים אוהבים, חלק משתמשים בו ממש ככלי אסטרטגי בשיווק, וחלק מנסים להימנע ממנו.
לי, כאמור, פרץ לשוק הזה בסערה. לשם השוואה, ב־2003/04 השקיע האוליגרך רומן אברמוביץ' השקיע במועדון הלונדוני צ'לסי סכום של 167.5 מיליון יורו. דימיטרי ריבולובלב השקיע 160.7 מיליון יורו ברכש כאשר רכש את מונאקו ב־2013/14, ואילו זהנג ז'ינגונג, הבעלים של אינטר מהעונה שעברה, השקיע ברכש 157.8 מיליון יורו. גם אילי הנפט מהמפרץ לא הגיעו לסכומים האלה. השייח' מנסור מאיחוד האמירויות השקיע 157.3 מיליון יורו בשנתו הראשונה כבעלים של מנצ'סטר סיטי, בעוד קטאר, שרכשה את פריז סן ז'רמן באמצעות קרן QSi, השקיעה "רק" 107 מיליון יורו בשנתה הראשונה כבעלים של הקבוצה הצרפתית.
מסע הרכש של לי, שכלל שמות כמו הבלם לאונרדו בונוצ'י (שנרכש מיובנטוס) והחלוץ אנדרה סילבה (מפורטו), היה אמור להפוך את מילאן לקבוצה טובה יותר. אבל בפועל זה לא קרה. ואחרי תחילת עונה גרועה נראה היה שמילאן לא תצליח להעפיל לליגת האלופות - ולכן גם לא תיהנה מתוספת ההכנסות שהיתה מקבלת כתוצאה. משתתפת איטלקית בליגת האלופות יכולה להרוויח עד 70 מיליון יורו בונוסים, ועוד כמה מיליוני יורו למשחק ממכירת כרטיסים. אבל זה לא קרה.
הצרות מצטברות
הצרות של מילאן לא עצרו במגרש. כמה חודשים אחרי תחילת העונה הגיעו התחקירים - כולל של "הניו יורק טיימס" - שגילו שהעסקים של יונגהונג לי כלל לא פעילים. כתבים הגיעו לבקר במפעלים שכביכול היוו את הבסיס הכלכלי למסע הרכש של לי - ומצאו שהם לא קיימים, או לא עובדים. בפברואר 2018 יונגהונג לי הכריז על פשיטת רגל. לפי דיווחים בסין, נכסיו של לי הוצאו למכירה פומבית באתר Taobao - הגרסה הסינית של eBay. באפריל השנה לי נתבע על ידי שני בנקים סיניים שגם מהם לקח הלוואה. במקביל התגלה שלי מחזיק רק ב־12% מחברת האריזה בשווי 60 מיליון יורו, שהיתה כביכול הנכס הגדול ביותר שהוא מנהל.
באיטליה התחילו לתהות בקול רם "מיהו לי, ומאיפה הוא הביא את הכסף לשלם לברלוסקוני?". אחת הספקולציות שעלו היתה שלי הוא איש קש פר אקסלנס, ששיתף פעולה עם ברלוסקוני כדי, בעצם, להלבין הון. הכסף אף פעם לא היה שלו. העובדה שלי בקושי הגיע למילאן, ובקושי דיבר שפה שאינה קנטונזית, הגבירה את החשדות סביבו.
בחודש שעבר לי היה אמור להחזיר לאליוט סכום של 32 מיליון יורו - חלק "קטן" מתוך הסכום הכולל שהיה אמור להחזיר לאליוט עד אוקטובר (שזינק בינתיים לכ־400 מיליון יורו, כולל ריבית). הוא לא עמד אפילו בתשלום הזה, ובחר לוותר על הקבוצה כולה עוד לפני אוגוסט - מה שמראה שהוא כנראה אף פעם לא היה בעל ממון כלשהו. נכון, לי - וסובביו - כן ניסו לכאורה "להציל את המועדון". לפי הדיווחים, הם ניסו להביא משקיע חיצוני שירכוש אחוזים מהקבוצה ויעזור לשלם את החוב לאליוט. ואולם, לפי דיווח של "פייננשל טיימס", המשקיעים חשדו בלי: "היה מידע מאוד מוגבל על ההון של לי. הוא לא יכול היה להראות שיש לו המשאבים לתמוך במועדון, ואנשים התחילו לחשוד שההשקעה שלו היתה ממונפת מאוד בסין. כל מה שידעו עליו זה שהוא מושקע, בצורה כלשהי, בכריית זרחן וקצת בנדל"ן".
היו מיליארדרים שניסו לרכוש את המועדון מידיו. רוקו קומיסו, אמריקאי ממוצא איטלקי, בעל חברות כבלים, והבעלים של קבוצת הכדורגל ניו יורק קוסמוס, ניהל משא ומתן עם אנשיו של לי. גם משפחת ריקטס העשירה, הבעלים של שיקגו קאבס, היתה בתמונה, וכך גם האוליגרך הרוסי דמיטרי ריבולובלב, הבעלים של מונאקו. המשא ומתן נוהל על ידי דיוויד האן, המנכ"ל של מילאן, שלעיתים אי אפשר היה לתפוס אותו בטלפון או לקבל ממנו מייל חזרה. הוא היה נעלם לימים ולעיתים שבועות - בזמן משא ומתן כביכול.
בשלב מסוים, חלק מהרוכשים פנו ישר לאליוט - כך לפי הדיווחים - והקרן פשוט סירבה לקבל את ההצעות על מילאן. יש בזה היגיון. אליוט יכולה להשביח את הנכס, כלומר את הקבוצה, ולמכור אותה ברווח: למשל, אם תעפיל לליגת האלופות או אם ישחקו בה שחקנים צעירים נחשבים.
מה עכשיו?
אז מה קורה עכשיו עם הנכס הזה, AC מילאן? אליוט הצליחה להחזיר את המועדון לתחרויות אירופיות לאחר שהושעה בגלל שלא עמד בתנאי הפייר פליי הפיננסי (תנאים של אופ"א שנועדו למנוע הוצאות יתר של קבוצה). הקרן הציגה בפני בית המשפט הגבוה לערעורים בספורט (CAS) תוכנית הבראה לשלוש שנים. אליוט, כך לפי הדיווחים, גם מנסה לייבא ידע מעולם הכדורגל ומחזרת אחר מנכ"לים ואנשי מקצוע. קרלו פלג'אטי, עיתונאי מילאנזי ולשעבר בעל מניות בקבוצה, טען בפני "פייננשל טיימס" ש"אליוט תישאר במועדון עד שהוא יחזור לרמה הנורמלית של מילאן. אחרי חודשים קשים מאוד, אנחנו לא יכולים לחשוב על מי יהיו הבעלים אבל כן יכולים ליהנות מהגעתה של אחת הקרנות העשירות בעולם".
מה בעצם מצבה של מילאן? הנכסים העיקריים שלה הם שחקנים שאפשר למכור כיום בעשרות מיליוני יורו. מעבר לשוק ההעברות, הקבוצה תלויה ביכולתה להעלות את ההכנסות מזכויות שידור, חסויות, ימי משחק (כרטיסים וכו') ועוד. על פי הערכות, מילאן הפסידה בעונה שעברה סכום של 75 מיליון יורו - כמעט פי 2 יותר מכל ההפסד אחר של קבוצת סריה A (רומא - 41.7 מיליון יורו, ואינטר - 24.6 מיליון יורו). להבדיל, נאפולי הרוויחה בעונה שעברה 66.6 מיליון יורו, ויובנטוס 42.6 מיליון יורו. זו היתה העונה הראשונה זה 17 שנהש בה הליגה, סריה A, סיימה עם רווח מצטבר ו־11 קבוצות רווחיות מתוך 19.
מילאן, כאמור, רחוקה מלהיות רווחית ולפי דירוג "ליגת הכסף" של דלויט - שמדי שנה מפרסמת את הכנסות הקבוצות הגדולות באירופה - מילאן הכניסה בעונת 2016/17 רק 191.7 מיליון יורו, וקרסה למקום ה־22 בדירוג. זו נפילה רצינית: מילאן היתה בטופ 10 של ליגת הכסף של דלויט מסוף שנות התשעים עד 2012/13, ובשנה שעברה יצאה מה־20 הראשונות בפעם הראשונה.
כיום מילאן, שרק ריאל מדריד זכתה ביותר אליפויות אירופה ממנה, לא מכניסה אפילו 20% ממה שברצלונה הכניסה בעונה שעברה (914 מיליון יורו). היא תקועה מאחור לא רק בזירה האירופית אלא גם בזירה המקומית. יובנטוס (הכנסות של 405 מיליון יורו), אינטר (262 מיליון יורו) ונאפולי (200 מיליון יורו) מכניסות יותר ממנה. ורומא (172 מיליון יורו) תעקוף אותה השנה בזכות הצלחה בליגת האלופות ובשוק העברות השחקנים. מילאן כיום היא בסדר גודל של זניט סנט פטרסבורג, המועדון הרוסי הכי מכניס. מעט מתחת לליון, המועדון הצרפתי שנסחר בבורסה והרבה מתחת לקבוצות כגון אברטון, ווסטהאם, סאות'המפטון ולסטר סיטי ממרכז או תחתית טבלת הפרמיירליג.
אחרית דבר: מנצחים ומפסידים
אליוט לא מתמחה בספורט. עם זאת, היתה כאן אפשרות להשתלט על שם בינלאומי ענק - עם מיליוני לקוחות פוטנציאלים ברחבי העולם - בסכום לא גדול מבחינתם. היום קבוצות כמו מילאן יכולות להקפיץ את השווי שלהן פי 2 או פי 3 בשנתיים־שלוש - תלוי הישגים. עיינו ערך גולדן סטייט ווריירס מה־NBA שנרכשו ב־2010 עבור סכום של 450 מיליון דולר וכיום שווים 3 מיליארד דולר לפחות. באליוט זיהו הזדמנות. יותר מזה: כבר היום הקרן יכולה למכור כמה שחקנים ביותר מ-50 מיליון יורו כל אחד, ואם הם ייתנו עונה מוצלחת המחיר שלהם יכול לעלות - אפילו פי 2 בינואר הקרוב.
ומה עם ברלוסקוני? ביוני השנה התפרסם שחברת Fininvest הרוויחה ב־2017 687 מיליון יורו, עלייה אדירה מהפסדים של 120 מיליון יורו בשנה שלפני. זהו מהפך בדו"חות שנובע מאותה מכירה ב־740 מיליון יורו ליונגהונג לי. הרווח ממכירת מילאן, לפי Fininvest, עומד על 611.5 מיליון יורו - מה שדי מכסה את ההפסדים של ברלוסקוני מהקבוצה בעשור האחרון.
ברלוסקוני - "אב המשפחה", "הפטרון הדגול", האיש שהגדיר מה הוא פופוליזם - רשם רווח פיננסי אדיר בעת מכירת הקבוצה ה"משפחתית", אחרי שכבר לא יכול היה לגזור ממנה רווח פוליטי. הוא עשה זאת באמצעות מכירתו של המועדון לאיש עסקים מפוקפק, מה שבסופו של דבר הותיר אותו בידיה של קרן שמתמחה בעסקים במצוקה - וכך זכתה במילאן בזול.
